לב רעב – כמו מים

"הֱיו מים שעושים את דרכם דרך הסדקים, אל תתעקשו, התאימו את עצמכם למה שנתקלתם בו, ותמצאו את הדרך שלכם דרכו או סביבו, אם לא תהיו נוקשים מבפנים, החוץ יתגלה בפניכם, היו חסרי תבנית, חסרי צורה, כמו מים, שימו מים בתוך כוס, המים נהיים כוס, שימו מים בתוך בקבוק, המים נהיים בקבוק, מים יכולים להתנגש, או לזרום, היו מים, חברים" (ציטוט של ברוס לי — מכל האנשים בעולם — שהפך למוטו של המחאה בהונג קונג. הידעתָ?)"

*

זה קטע שאחרי כל הפעמים שבהן היה נדמה לי שעוד רגע אני רואָה אותךָ (בדיזנגוף סנטר, ברכבת, בהופעה של עמיר לב ב"בארבי", בהופעה של עמיר לב ביערות מנשה, בברלין — למרות שמה הסיכוי שתהיה בברלין באותו סוף שבוע בדיוק? — ביריד הנדל"ן בגני התערוכה, בריף הדולפינים, בפארק הירקון בצד שקרוב לתל אביב, בסביח של עובד) — בסוף ראיתי אותךָ בהפגנה השבוע. בירושלים.

ניסינו באותה שבת לשאוב השראה מההפגנות בהונג קונג ולהיות "כמו מים", כלומר, לא להתעמת עם המשטרה אלא לזרום לצדדים כל פעם שאנחנו נתקלים בה.

היה מחסום משטרתי במורד רחוב אגרון. השוטרים עמדו שם, עם המגינים והקסדות והאלות, מוכנים לעימות, אבל אנחנו זרמנו שמאלה, לתוך גן העצמאות, ואז כשנתקלנו בעוד שוטרים, זרמנו, כמו מים, לתוך בית קברות קטן, ואז, כשקבוצה של שוטרים חיכתה לנו ביציאה מבית הקברות, זרמנו ימינה, לכיוון כיכר החתולות, וכך הלאה וכך הלאה, בחצי הליכה, חצי ריצה, לא מתעמתים, רק זורמים, ולפעמים גם מתפצלים, כמו נהר, לשני נחילים, כדי לעקוף שרטון משטרתי משני הצדדים ולהתאחד שוב אחרי כמה רחובות.

באחד מהפיתולים של הנהר האנושי ראיתי אותך. ואז, גם אתה ראית אותי.

לא היו לנו יותר מתשע, עשר שניות. מים, כמו מים, זזים מהר. עוקפים מהר את המכשול. זה חלק מהעניין.

נופפת לי לשלום. עם היד קרובה לחזה. במתינות. בכל זאת, לא היית לבד וגם אני לא. בתגובה הצמדתי את כפות ידיי זו לזו בהודיה (אחר כך חשבתי: מה לי ולמחווה הרוּחְנית הזאת). וניסיתי לגמוע כמה שיותר ממך. לבשת חולצה משובצת. ורציתי להאמין שזה בגלל שעבר לך בראש שיש מצב שניפגש. מצד שני, השיער שלך היה מדובלל. כאילו מזמן לא חפפת. ובפנים שלך היו קצת פצעונים. הזווית שממנה הבטתי עליך הבליטה את האף השבור שלך, ובאופן כללי לא החמיאה לך. ובכל זאת היית יפה בעיניי. ותהיתי איך אני נראית בעיניך. ושמחתי שהחלפתי ברגע האחרון מטי־שרט הפגנות שחורה לחולצה נורמלית. והצטערתי שלא שמתי אודם.

ולפני שהספקתי להצטער גם על דברים אחרים, הזרם לקח אותך ממני והלאה.

*

בסרטים הרומנטיים שאני צופה בהם תוך כדי ריצה על ההליכון בקאנטרי של מודיעין־מכבים־רעות, סצנת ההיכרות בין הגיבורים תמיד נורא דרמטית. רעידת אדמה. תאונה חזיתית. התרסקות מטוס, שמותירה רק שני ניצולים וב־מק־רה זה הם.

אצלנו זה היה פשוט. כמעט בנאלי. צחקת שאם יהיו לנו נכדים, נצטרך להמציא להם סצנת היכרות אחרת.

כל אחד מאיתנו ישב עם המחשב שלו בשולחן אחר ב"פועה", בשוק הפשפשים ביפו, ועמוס נכנס ונתן חיבוק לי, ואז לך, ואז אמר, אתם שניכם מכירים? וישב איתנו קצת. מחלק את הקשב שלו שווה בשווה בין שנינו. כמו מטפל זוגי. אחרי כמה רגעים הוא התנצל שהוא חייב ללכת. ואחרי שהוא הלך, שאלת אם אפשר לעבור לשבת לידי. ואני שמחתי ששאלת כי לי לא היה אומץ. ואמרתי שכן, בטח. ומשם זה כבר זרם. שצף. התחלנו לדבר בסביבות ארבע בצהריים, יצאנו לשתי הפסקות סיגריה, שבהן הגנבתי מבטים לגוף הזקוף שלך, ואתה (ראיתי!) הגנבת מבטים לגוף הקצת כפוף שלי, וחזרנו לשבת ולהתקלף אחד בפני השני במהירות שלא ידעתי בכלל שאפשרית עם גבר, ובאחת־עשרה בלילה המלצר ניגש לבשר לנו שהמטבח נסגר, ובאחת־עשרה וחצי הוא חזר לבשר שגם הבר נסגר, וביקשנו חשבון ואתה הנחת את היד שלך, זאת עם הטבעת נישואים, על היד שלי והסתכלת לי ישר לתוך העיניים, ואמרת, בטון של מישהו שמשתאה בעצמו מהמילים שיוצאות לו מהפה, זה בטח יישמע מוזר, אבל שנים שאני מדמיין מישהי כמוך, את יודעת, את אפילו נראית די... כמו בדמיון... כמו שדמיינתי. ואני חילצתי את היד שלי מהיד שלך והנחתי אותה על הברך שלי, שהתחילה לקפוץ, ואמרתי, אני לא יודעת מה להגיד. ואתה אמרת, את לא צריכה להגיד כלום. והמלצר הגיע עם החשבון ורצית לשלם על שנינו, ואני התעקשתי שנתחלק, וּויתרת, בשלווה, ויצאנו מבית הקפה, ועמדנו עוד רגע בחוץ, קרובים, והרגשתי שתכף נתנשק, שהנשיקה באוויר, אז אמרתי לך, אל תנשק אותי עכשיו, טוב? ואמרת, טוב. וגם אל תיקח את המספר שלי מעמוס, המשכתי. בסדר? ואמרת, בסדר, ושאלת אם אפשר לחבק אותי, ואמרתי שעדיף שלא. ואז הושטת לי יד ללחיצה רשמית, והיה לך ניצוץ ממזרי כזה בעיניים, והושטתי לך את היד, ורק מהלחיצה, מהמגע של היד שלך, עברה בי צמרמורת כל כך חזקה, משורשי השערות בראש ועד לפְּנים של הירכיים, שהייתי חייבת להסתובב וללכת, לברוח משם כל עוד שליטתי בי. ולמחרת לא זזתי מהטלפון כי ידעתי שתכתוב לי, היה לי ברור, ובאחת־עשרה בבוקר זה הגיע.

היי, זה גיא. זמינה להתייעצות קצרה?

*