לב רעב – שאפל

היינו משחקים טניס. זה התחיל בתיכון ונגמר כשהברך שלו לא עמדה בזה. שיחקנו פעם בשבוע. בהתחלה בחיפה. אחר כך בקיבוץ שהוא גר בו בתקופת הלימודים. אחר כך, עשרים שנה, במרכז בהדר יוסף. פעם הוא היה מנצח, ופעם אני. ותמיד אחרי המשחק יושבים איפשהו, להשביע את הרעב לשיחה עם חבר.

עכשיו הבת שלו לומדת טניס, באותו מקום. הוא מביא אותה לחוג בארבע, וצריך לאסוף אותה בשש. ובין לבין יש לו שעתיים חופשיות נדירות בלוח הזמנים הצפוף שלו.

אני מגיע פעם בשבועיים להדר יוסף. ואנחנו יושבים לשיחה שאחרי הטניס, בלי לשחק לפני זה טניס.

אנחנו מדברים כמו שהיינו משחקים. הכדור עובר מצד לצד במהירות. הוא נוטה יותר לעלות לרשת. להעז. אני נוטה יותר להישאר בקו האחורי. להיות קשוב. אבל בשיחה כמו במשחק, הכול תלוי במומנטום. בחודשים האחרונים לחייה של אפרת אני דיברתי יותר. כשהוא התאהב נואשות בעובדת צעירה שלו ולא ידע מה לעשות עם זה, הוא היה זה שהתייסר מולי וניסה למצוא את המילים, ופעם אחת אפילו חבט באגרופו בשולחן והחריד מאפרה מרבצה.

אנחנו לא נוהגים לתת עצות אחד לשני.

ההחלטה הנכונה מתבררת מעצמה. בטבעיות. מעצם זה שאתה משוחח עם מישהו שמכיר אותך יותר משלושים שנה, שיחה אינטימית, נטולת הסחות והפרעות.

הפעם לא היתה לי ברירה אלא להביא איתי את שי.

הוא קצת מופתע כשהוא רואה אותה, אבל לא עושה מזה עניין. זה מה שטוב עם חברים ותיקים. אין צורך להכביר מילים.

אנחנו מזמינים את מה שאנחנו מזמינים תמיד. למרות שאני יודע שלא אגע בצלחת שלי. ומזמינים גם טוסט ושוקו לילדה.

הוא שואל את שי איך בבית ספר, ולפני שהיא מספיקה לענות "בסדר", הוא אומר, רק אל תגידי לי "בסדר" כמו הבנות שלי.

היא צוחקת. ואומרת שהולך לה טוב בספרות ובתנ"ך, אבל לא במתמטיקה.

העלה לא נפל רחוק מהעץ, הוא אומר לשנינו.

התפוח, היא מתקנת אותו.

והוא מתקומם: חשבת פעם איזה מעפן הפתגם הזה, שיצ'וק? איך בדיוק תפוח יכול ליפול רחוק מהעץ?

היא צוחקת שוב.

השוקו שלה מגיע.