לחש לרוח הנושבת

לחשים כספרות אופיים הספרותי המובהק של לא מעט מן הלחשים האכדיים מפתיע, מעורר קושי אפילו. לא פעם יחפש הקורא מרכיבים טיפוסיים לטקסטים מאגיים — פניות, השבעות, צירופים מאגיים או קטעי אברקדברא (,voces magicae בדומה ל״חוּפּ חילוּ חַפּ חוּחְפּי חפּינְתוּם חוּפּ חילוּ חַפּ חוּפּ חוּפּ חַפּ חַפּ חילוּ חילוּ״ שזה עתה ראינו) — אך לשווא. עד כדי כך שבמקרים מסוימים, כמו בקבוצת הלחשים להרגעת תינוק בוכה, לולא היה הטקסט מוגדר על ידי הקדמונים עצמם כ״לחש״, ניתן היה לפקפק בהשתייכותו לעולם המאגיה. מסתבר, שעלינו לשמוט את ההנחה המוקדמת (שמקורה בספרות המערבית המאוחרת, בעיקר מהתקופה הרומנטית ואילך), לפיה טקסט מאגי וטקסט ספרותי נבדלים זה מזה באופן עקרוני, וזאת כיוון שלטקסט המאגי יש תפקיד שימושי, בעוד שהטקסט הספרותי עומד כשלעצמו והוא נבחן רק בקטגוריות אסתטיות אבסטרקטיות. שימושיותו של טקסט — גם בתקופה המודרנית ובוודאי שבעולם הקדום — אינו מהווה גורם שפוסל את איכויותיו הספרותיות. אם אנו מקבלים, כמובן מאליו, שהאיליאדה והאודיסיאה הינן יצירות ספרותיות — והרי גם אפוסים הן יצירות שהיה להן שימוש אידאולוגי או היסטוריוגרפי! — אין מניעה לראות בלחשים יצירות בעלות ערך ספרותי ייחודי.

כמי שחוקר את הספרות האכדית העתיקה על מגוון סוגותיה, אני מוצא שדווקא הלחשים, יותר מסוגות ספרותיות אחרות, קרובים לספרות המודרנית, או ביתר דיוק לשירה המודרנית. הדובר בלחשים מופיע בישירות מפתיעה, מתוך כנות מעוררת אמפתיה וללא תיווך אידאולוגי (״מדוע אני אבוד? מדוע אני לא קיים עבורךְ?״). לשון הלחשים עמוסה דימויים עזים, מוחשיים ולא צפויים (״בליבךָ כלב רובץ, רובץ חזיר הבר״, ״אני מקל המתופפים אשר אין לו מתחרה בארץ״ — לחשים לאהבה). ניתן למצוא בלחשים תיאורים ליריים וסוגסטיביים (״חבל עשוי אור ירח אשר בראוהו בים המר והניחוהו בכף ידו של אֶאַ״ — לתיאור נחש, או ״בנותיו של אנוּ, האורות אשר בשמיים, טיהרו את הרקיע של אנוּ עם זריחה״) ולצידם ביטויים בוטים (״אם זונה היא — הלוואי שתנקה את בית המרזח ותשליך עצמה בין זרועותיי״, ״הנה תפסתי את ערוותךְ נוטפת השתן״ — לחשים לאהבה). תחביר הלחשים הוא דיבורי, לא מקושט או מפותל, ובכך הוא נבדל מהתחביר האופייני להמנונים ולתפילות הכתובים אכדית. אוצר המילים בלחשים נשען על חיי היומיום, וקיימת זיקה ברורה בין לשון הלחשים לבין המילונים הקדומים, הרשימות הלקסיקאליות. דוגמא ברורה לכך הוא קטלוג הנחשים, שמופיע בגרסאות שונות בכמה לחשים כנגד נחשים (״הנחש הנושף, הנחש הזוהר, הצלופח, נחש הסַבּיאוּם, נחש האַלַלְתִי, נחש המים הזעיר, הנחש המזנק, נחש הגגות, הנחש המתפתל בסתר, נחש החלונות, הנחש הקטנטן, נחש ערימות הענפים היבשים, הנחש השחור של הכרם״).

המבט הרחב על העולם, על הריבוי והמורכבות שבו, ההצבעה והפירוט — באופן ישיר, ילדי כמעט — של מה שהעולם מכיל, ההתמודדות הרגשית עם הרע, המאיים והלא מוכר בלי תיווך תיאולוגי אלא מתוך עמדה אקזיסטנציאלית, נכונותו של האני הדובר לחשוף את רגשותיו הלא־מתווכים, החופש הסגנוני המפתיע — שעיקרו מודולריות נועזת, שאינה חוששת לחבר תפילה עם קטע מיתולוגי או קללה עם תיאור לירי — כל אלה מעניקים ללחשים אופי מודרני ממש.

וגם אם ברור שהמאגיה המסופוטמית העתיקה לא השפיעה, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף, על השירה המודרנית, לא ניתן להתעלם מן הקרבה התמטית והרגשית שמתגלה בין זרמים מסוימים בשירת המאה ה־20 לבין הלחשים שמובאים בספר זה. בחרתי בשני שירים: הראשון פרי עטו של טד יוּז הבריטי (Ted Hughes, 1930-1998) והשני מאת תוֹם גַאן הבריטי־אמריקאי (Thom Gunn, 1929-2004). שירו של יוּז מתכתב עם מוטיב הבריאה, שמאפיין את תפיסת העולם המסופוטמית ושמופיע, למשל, בלחש כנגד העלוקה (״לבושה גלימת ארגמן״), או בלחש כנגד השעורה בעין (״סין היה קוצר, שמש היה עורם״). בשירו של גַאן עולה קולו של התינוק שזה עתה נולד, אשר דומה באופן מפתיע לנקודת מבטם של ההורים בלחשים להרגעת התינוק (״אתה, תינוק, בן אנוש קטנטן!״ וגם ״אתה, כבר ראית את זהרורי השמש!״).