מדריך העצלה לקסם 3: מכשפה רוחנית

פרק 1

וינטר שיגע אותי. הטריף לי את השכל. שכבתי שמוטת איברים על הספה, כמו איזו עלמה מעולפת ממאה אחרת, והוא ניקה בשצף קצף. נכון, הייתה לי תצפית מצוינת על אחוריו המחוטבים, אבל האיש הזה לא מסוגל לשבת בשקט.

במצב רגיל לא הייתי מתלוננת, מן הסתם. מישהו אחר עושה במקומי את עבודות הבית? מתנה משמיים. אבל אתמול הוא ניקה כל היום, וגם שלשום. שלא לדבר על רוב סוף השבוע. לא נראה לי שנשאר סנטימטר אחד בדירה שלי שלא הבהיק. חוץ מהזקנה המכוסה קורי עכביש שישבה בפינה ונעצה בי מבט. אבל היא הייתה סיפור אחר.

ברוטוס התכרבל על אדן החלון וטלטל את זנבו. וינטר למד בדרך הקשה לא להפריע לו כשהוא ישן. הפינה ההיא הייתה המקום הבטוח היחיד בערך; כל מקום אחר עבר קרצוף ומירוק עד מוות.

״אולי תעשה הפסקה?״ הצעתי.

ראשו התרומם בתנופה. בחיים לא יימאס לי מהעיניים הכחולות האלה מולי. ״את בסדר? את צריכה הפסקה? כוס תה? עוגייה? עוד כדורים? אולי...״

הרמתי יד. ״אני בסדר, רייף,״ אמרתי חרישית. ״אני לא צריכה שום דבר. אבל אתה צריך להפסיק לנקות. אין יותר לכלוך. הברחת את כולו.״

״את צודקת.״

פלטתי אנחת הקלה.

״אני אחדש את איטום החריצים באמבטיה —״

״רפאל!״ צעקתי. ״בלי איטום חריצים, בבקשה! החריצים בסדר גמור. הם לא צריכים איטום.״

״יש בפינה אזור אפור.״

אני לא חושבת שניהלתי אי־פעם שיחה על איטום חריצים. לא ידעתי בכלל שצריך להתעסק עם האיטום שלהם. ״שב. תירגע. אתה לא מפסיק לזוז.״

הוא הנהן קצרות והתיישב לצידי על הספה. אבל הוא ממש לא נרגע. הוא נראה כאילו יזנק למראה גרגיר האבק הראשון. דחפתי את עצמי לעברו והתעלמתי מפרץ הכאב שהתפשט במהירות בחזה שלי וכאילו נשלח לכל הכיוונים. השענתי את הסנטר על הכתף שלו.

״תירגע קצת,״ לחשתי. ליפפתי אצבע סביב התלתל הכהה שהקיף בצורה מקסימה את עורפו ומשכתי קלות. ״אנחנו יכולים לעשות דברים אחרים. אתה לא חייב לנקות.״ העברתי את אצבעותיי במורד הבליטות של עמוד השדרה שלו אל העור החשוף, מעט מעל החגורה. וינטר נאנק קלות — ואז התרחק. נו, באמת.

״את יודעת מה הרופאה אמרה.״

״אני באמת חושבת שאני מרגישה טוב יותר.״

הוא הסתובב והביט בעיניי. ״יופי,״ הוא אמר. ״אבל אסור להסתכן.״ הוא הרכין את הראש והעביר את שפתיו על שפתיי ברפרוף עדין כנוצה, כאילו חשב שהנשיקה עלולה לשבור אותי. הוא לא הבין שמגע שפתיו שבר אותי מזמן. הייתי שייכת לווינטר, בגוף ובנשמה. לא ראיתי עתיד שהוא לא נכלל בו, ורציתי רק להרגיש אותו כרוך סביבי לעד. אני לא יודעת מתי בדיוק הפכתי לרכיכה מהסוג שבדרך כלל הייתי מזכה בסטירת לחי, ולמען האמת זה לא ממש משנה. וינטר היה כאן, איתי, וזה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות. אבל בחיי שהוא חייב ללמוד את אומנות הרגיעה.

הזקנה פלטה קרקור של צחוק ואני הצטמררתי. וינטר קימט את המצח. ״מה קרה?״

משום־מה לא חשבתי שהמשפט ״אני רואה מתים״ יעודד אותו להירגע. ״קר פה כמו בקבר,״ אמרתי בביטול. זה היה מדויק יותר ממה שהוא חשב. ״זה שום דבר.״ הזקנה הזעיפה פנים, כאילו קיללתי את הבן שלה. העברתי יד מול עיניי. אולי אני באמת משתגעת.

״את צריכה עוד שמיכה?״ שאל וינטר.

״לא, לא.״

״להתפיח לך את הכריות כדי שיהיה לך נוח יותר?״

״לא, לא.״

״את צריכה...״

״רייף,״ נאנחתי. ״אני צריכה רק אותך.״

פיו התעקל בחיוך. ״אני שלך, אייבי ויילד. קיבלת אותי.״

החזרתי חיוך שמח והתכרבלתי קרוב יותר אליו. ״אני יודעת.״

״כשאני גרתי כאן,״ התערבה הזקנה, ״תמיד היו לי פרחים על אדן החלון הזה.״ היא הביטה ברוגז לעבר ברוטוס. ״לא חתול. יצורים מטונפים.״

ברוטוס פקח עין צרה לעברה. רק רגע, זאת לא הזיה? גם הוא רואה אותה?

״והכורסאות שלי עמדו בכיוון ההפוך.״ הזקנה משכה באף. ״הרהיטים שלך מסודרים לא נכון.״

ברוטוס חזר לישון. קימטתי את האף; לא יכולתי לשאול את חיית הכשף הרעבה־תמידית שלי על הזקנה כשווינטר כאן. הדבר האחרון שרציתי היה להדאיג אותו שאני עדיין הוזה. הוא יזעיק את הרופאה תוך שנייה. גרוע יותר, הוא עלול להתעקש שאחזור לבית החולים כדי לוודא שאני לא גוססת. מקסים שמישהו דואג כל כך לשלומי, אבל זה יכול להיות גם קצת מעייף.

הנסיכה פרמה פריווינקל, חיית הכשף של וינטר, נכנסה לאיטה ותקעה בו מבט מלא משמעות. הוא קם בקפיצה. כעבור שבריר שנייה נשמעה דפיקה על הדלת. וינטר כמעט רץ אליה.

חזרתי לשכב לקול המיית קולות חרישית. איב הופיעה ועל פניה חיוך מהוסס. ״אייבי! מה שלום החולה? את בסדר? אני יכולה להביא לך משהו?״

נאנקתי. הם עוד יחנקו אותי מרוב דאגה. ״אני לגמרי בסדר,״ אמרתי לה. ״באמת.״ ואז שתקתי לרגע. ״בעצם, אם תוכלי להביא לי סוכריות גומי מהמכולת, אני אשמח.״

״סוכריות גומי.״ איב הנהנה. ״אין בעיה.״

״ואולי חטיפי צ'יפס בטעם מלח וחומץ. חבילה גדולה. אלה עם הפסים.״

״ברור.״

״חפיסת שוקולד משפחתית,״ הוספתי ליתר ביטחון. ״ו...״

וינטר גלגל עיניים. ״אולי במקום זה אני אכין לכן תה?״ הוא אמר וניגש למטבח. חייכתי. זה אדיר.

איב התיישבה והרימה גבה לעברי. ״את מסובבת אותו על האצבע הקטנה.״

״כן, אבל הוא קצת משגע אותי,״ הודיתי בשקט. ״הוא לא מוכן לשבת לנוח לשתי דקות. לא מתאים לו להיות מובטל.״

״דיברת איתו על המסדר?״

נאנחתי. ״ניסיתי. כמו לדבר אל הקיר. הוא לא רוצה שום קשר אליהם. אבל...״ קולי התפוגג.

״בלי המסדר הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו.״

הנהנתי. איב הבינה. המסדר הקדוש של ההארה הקסומה אולי לא מתאים לי, אבל הוא היה מרכז החיים של וינטר במשך הרבה שנים. מרגע שהוא נטש אותם בגלל מה שקרה לי, הוא הלך לאיבוד. רציתי שהוא יהיה מאושר — וההשתייכות למסדר גרמה לו אושר. אבל עכשיו הוא נראה נחוש בדעתו לשכוח שהם קיימים.

״מתגעגעים אליו,״ אמרה איב בשקט. ״ולא רק בענף ארקנה.״

הייתי בטוחה. המסירות של וינטר לכל דבר בירוקרטי ומכושף הייתה אגדית. לא משנה כמה פעמים אמרתי לו שמה שקרה בסקוטלנד נעשה לחלוטין מרצוני. אף אחד לא הכריח אותי לספוג את הקסם מגופו של בעל אוב בן חמש־עשרה וכמעט להרוג את עצמי תוך כדי כך; עיניי היו פקוחות לרווחה וידעתי למה אני נכנסת. אבל כשהעליתי את הנושא וינטר תמיד עבר לדבר על משהו אחר. הוא היה עקשן יותר ממני אפילו — וזה לא קל.

הנסיכה פרמה פריווינקל השתעממה מאיתנו. היא פלטה פיהוק עדין וניגשה לעבר ברוטוס בלי להתקרב לזקנה. הבטתי בה כשחבטה בשיעמום בזנבו של ברוטוס שהשתלשל מאדן החלון, והרהרתי.

״בעצם, איב,״ אמרתי, ״את יכולה לעשות לי טובה? ואני לא מתכוונת לקניות של חטיפים. את יכולה להביא לפה את הרולד? אני, אה, מתגעגעת אליו.״

היא נראתה ספקנית. הבנתי אותה בהחלט — כשברוטוס, הרולד והנסיכה התכנסו, תמיד היו תעלולי חתולים. אבל זה היה חשוב.

״בסדר,״ היא אמרה לאט. היה ברור שהיא לא רוצה לסרב לבקשתה של החולה, מה שהתאים לי מאוד באופן כללי. ״אני כבר חוזרת.״

כשהיא חזרה עם הרולד בזרועותיה, וינטר הופיע ובידיו שני ספלי תה. ״חלטתי אותו ארבע וחצי דקות,״ הוא הכריז. ״לדעתי זה הזמן האופטימלי לתה מושלם.״

הבטתי בו בשעשוע. היה ברור שהוא יעשה כמעט כל דבר כדי להעסיק את עצמו. למרות מאמציי להנחות אותו, הוא לא היה מסוגל ללמוד את ההנאה שבאפס מעשה. וינטר חייב להיות עסוק.

ברוטוס התעורר לדי זמן כדי להביט בזעף בהרולד, ואילו הנסיכה פרמה פריווינקל פלטה יללת אושר מתפנקת לכבוד הופעתו. הרולד קפץ לרצפה, ניגש בעיכוס לנסיכה והצמיד אף לאפה. גם הוא, כמוה, נמנע מקרבתה של הזקנה. הניסוי המדעי שלי לא היה חסין מפני טעויות, אבל הוא בהחלט סיפק לי חומר למחשבה.

כעבור עשר שניות ברוטוס החליט שמספיק לו. הוא הסתער מאדן החלון לעבר הרולד בטפרים שלופים. הנסיכה נמלטה למקום מחסה — וכולם הקפידו לא להתקרב לאישה. הדירה שלי לא קטנטנה, אבל גם לא מדובר בארמון; צריך בהחלט להתאמץ כדי להימנע מפינה שלמה. חייבת להיות משמעות לעובדה ששלושת החתולים לא התקרבו להזיה שלי.

הרולד נסוג בחיפזון. כשברוטוס היה בטוח שהוא לא יחזור, הוא קפץ על שולחן הסלון וליקק את עצמו בזחיחות. ״אוכל?״ הוא שאל.

״אני אביא לך משהו,״ אמר וינטר וזינק למטבח. נגסתי בשפה התחתונה שלי. וינטר אולי משגע אותי, אבל הבנתי שאני לא מטורפת. טוב לדעת.

¤ ¤ ¤

אף פעם לא הבנתי אנשים שלא מסוגלים להיות מטופלים טובים. אני מטופלת מצטיינת. רוצה להביא לי תה חם עם לימון ודבש? תודה רבה. לנגב לי את המצח? בבקשה. להאכיל אותי? אם זה מה שבא לך. ועם זאת, כשהייתי סוף־סוף חזקה מספיק כדי לצאת החוצה לבד, הרגשתי שקיבלתי חיים חדשים. שכנעתי את וינטר שהגיע הזמן שהוא יצא צפונה ויתמודד עם התגובה של המשפחה שלו להתפטרותו מהמסדר. אישית, ידעתי בדיוק לאן מועדות פניי וממי לבקש תשובות.

היה משונה להגיע למטה המסדר ולדעת שלא אראה שם את וינטר. המחשבה שאני עושה משהו מאחורי הגב שלו גרמה לעורי לעקצץ, אבל התנחמתי בידיעה שאילו הייתי אומרת לו שבדירה שלי יש זקנה מתה מפחידה, הנטייה שלו לטפל בי כמו בחפץ שביר הייתה מחמירה והוא היה לחוץ אפילו יותר מהרגיל. העבודה מרגיעה את וינטר, ונכון לעכשיו אין לו עבודה. אותי מרגיעה רגיעה. חוץ מזה, אם אתוודה, הוא עוד עלול לכלוא אותי בבית משוגעים. והאמת היא שהייתי מבינה אותו.

החבאתי את המונית מאחורי אוטובוס גדול מעבר לבניין הספרייה והלכתי מסביב אל הכניסה הראשית. בדרך כלל הייתי מתעלמת מכל כללי התנועה ועוצרת על הפסים הצהובים מלפנים, אבל לא רציתי להיתקל במישהו שמכיר אותי. חומרי הגלם שהופעתי בהם בצילומים של ״מִקְסָם״ נאסרו לפרסום בצו בית משפט, אבל ידעתי שכמעט כל מכשף ומכשפה יכירו את פניי. כנראה זה מה שקורה כשאת מצילה את חצי מרמות סקוטלנד מפלישת זומבים. רק מילאתי את חובתי... או משהו כזה.

הלכתי בראש מורכן והתעלמתי מהאנשים שהיו מסביבי. למרבה המזל ירד גשם קל, כך שלא נראיתי חריגה; גם כל האחרים מיהרו להגיע ליעדיהם ולא הביטו בעוברי אורח. בדרכי חמקתי מקבוצת מכשפים בגלימות אדומות, עקפתי ברגע האחרון חתול ג'ינג'י שחיכה בסבלנות לבעליו — וכמעט נתקעתי באיש גבוה שעמד באמצע השביל.

״עלייך לשקול יותר את צעדייך,״ הוא נבח.

״סליחה,״ מלמלתי.

״הביטי בי כשאני מדבר אלייך!״

הרמתי ראש למרות רצוני. אדם משונה ביותר הביט בי בזעף. קשתיות עיניו הצהובות התאימו לחתול יותר מאשר לבן אדם. אולי ככה נראית צהבת קשה. זקנו הלבן היה ארוך וסבוך ושפמו שמוט. גבותיו היו שעירות ומוזנחות כל כך שבטח יכולתי לקלוע אותן לצמות. היה בו גם דבר־מה מוכר, כאילו פגשתי אותו בעבר.

״במה את לוטשת מבט?״ הוא סינן.

נו, באמת. רגע אחד הוא רוצה שאביט בו ואחר כך הוא מתלונן. ״מה הלחץ?״ אמרתי.

״אבקש את סליחתך?״

״מה הלחץ?״

״אין ברשותי מד לחץ.״ הוא שילב זרועות. ״הטי לי אוזן. הדבר חשוב ביותר. את...״

דלתות הספרייה נפתחו וחבורת מכשפים יצאה בקולות צחוק. היה ברור שהם נאופיטים שעדיין לא למדו שכדי להיות חלק מהמסדר הם צריכים להיות רציניים וחמורי סבר בכל רגע ובכל מצב. לאחד היה שיער סגול, לאחרת היה שיער כחול, ולשלישית היה קעקוע של מטאטא על החלק האחורי של קרקפתה הקירחת.

האיש הזועם פלט צווחה. ״כופרים!״

החזרתי מבט לעברו — אבל הוא כבר לא היה שם. הסתובבתי במהירות. לאן הוא נעלם, לכל הרוחות? לפני רגע הוא היה ממש מולי ועכשיו השביל ריק. רעד ירד דרך גופי, ופרץ של כאב רפאים טיפס בכיוון ההפוך. בלעתי בכוח, הקפתי את הקבוצה הקטנה ונכנסתי לספרייה. זה ממש לא נראה טוב.

לפחות בפנים היה חמים ויבש. הבטתי בדלפק הראשי, אבל לא זיהיתי את המכשפה שמאחוריו. הפתרון הקל היה לשאול אותה איפה פיליפ מיידמונט; לרוע המזל זה לא היה יום לפתרונות קלים. חמקתי ממבטה ופניתי ימינה בתקווה שאמצא את מיידמונט בלי יותר מדי בעיות. הספרייה הייתה ענקית, ולא רציתי להסתובב בה במשך שעות.

עליתי בכבדות בגרם המדרגות הראשון, וחיפשתי מסביב את הספרן החששן. דממה של יראת כבוד שררה בכול, כאילו דיבור בקול רגיל היה מעורר זוועות שלא יתוארו. הטיתי את צווארי והבטתי בשרביט הזהב הטקסי שווינטר ואני חילצנו מהביוב שמתחת למרתף. הוא אומנם חזר לתיבת התצוגה, ובלא ספק היה מוקף כמה כישופי הגנה, אבל קיוויתי שמישהו חשב גם לחטא אותו ביסודיות.

ניתקתי ממנו את עיניי והמשכתי להביט סביב. שמחתי לראות שיש עכשיו שומר מחוץ לדלת הכבדה שהובילה לחדר כתבי הצופן. נכון, הוא נראה משועמם עד מוות, ומול עיניי הוא חיטט באף, בחן את החומר הירוק הדביק שמצא שם ואז אכל אותו, אבל לפחות היה שם מישהו. המסדר הוכיח שהוא מסוגל ללמוד מטעויות. ואז התנערתי. מה אכפת לי בכלל מה המסדר עושה?

עמדתי לפנות שמאלה לעבר מתחמי הלימוד, בתקווה שאמצא את מיידמונט בחלק השקט ביותר של הספרייה החרישית, ובדיוק אז הופיעה מעבר לפינה דמות מקרטעת נושאת ערמת ספרים. פני הדמות היו מוסתרים מאחורי הספרים, אבל משהו בצעדים הכבדים הוביל אותי לחשוב שמצאתי את האיש שאני מחפשת. ניגשתי אליו בעצלתיים וכחכחתי. ״פיליפ?״

נשמע ציוץ קטן. פיליפ מיידמונט קפץ בהפתעה, והספרים עפו לכל הכיוונים. אישה צעירה הופיעה משום מקום. העור התקלף ממחצית פניה וחשף בשר חרוך והבזק לבן של עצם מתחתיו. אלוהים אדירים! היא צקצקה ברוגז כשהסבתי מייד מבט והתמקדתי במיידמונט. ״היי.״

״אייבי!״ הוא הושיט יד ועטף אותי בחיבוק חם. ״כל כך טוב לראות אותך! מותר לך להסתובב בחוץ? את כל כך חיוורת. כמעט כאילו ראית רוח רפאים.״

חה. חה. חה. פלטתי צחוק קלוש והתכופפתי במהירות כדי לאסוף את הספרים בשבילו לפני שמישהו אחר יחליט לבוא לעזור. ואז אחזתי במרפקו של הספרן והובלתי אותו לפינה חבויה.

״שלומי טוב,״ אמרתי לו. שלחתי מבט נועז לאחור. האישה המפחידה עם החצי־פרצוף נעלמה. נשמתי נשימה עמוקה, בלעתי רוק וניגשתי מייד לעניין. המקום הזה מפחיד אותי נורא. ״אבל אני צריכה קצת עזרה.״

עיניו של מיידמונט נפערו. ״כמובן! אעשה כל מה שתרצי. את נחשבת כאן לגיבורה. לכבוד יהיה לי לעזור לך. אם כי,״ הוא הוסיף בחשש, ״אני מקווה שאת לא רוצה להעלות שוב משהו באש.״

חייכתי חיוך מעושה. ״לא. אה...״ גירדתי את העורף במבוכה. ״אני צריכה קצת עזרה בתחקיר.״

הוא קרן מאושר. למעשה, הייתי אומרת שהוא ממש זהר. ״כן. כן! מה בדיוק? ממש הבוקר נתקלתי בספר ישן נפלא במקום נסתר, הוא מפרט את תכונות הריפוי של גללי ארנב כשמערבבים אותם...״

״אה, לא,״ קטעתי אותו בחיפזון. הארנבים יכולים להשאיר אצלם את הקקי. ״אני צריכה מידע על תופעות הלוואי של קסמי אוב.״

פניו של מיידמונט נפלו מייד. ״קסמי אוב?״ הוא נד בראשו בקדרות. ״לא, לא, אייבי. לא, את לא יכולה. אני יודע מה עשית בסקוטלנד, ואני יודע שעצרת את הילד. אבל את לא יכולה להתעסק בקסמים מהסוג הזה. זה כמעט הרס אותו — ואותך. אל תעלי על דעתך...״

״שקט,״ אמרתי. ״אני לא רוצה להעלות באוב. אני לא רוצה שום קשר לקסמי אוב. אבל משהו מוזר קורה לי מאז.״ השפלתי מבט. ״אני רואה דברים משונים ואני צריכה לדעת אם משהו לא בסדר אצלי. או אם יש דרך לעצור את מה שקורה.״

מיידמונט הזדקף. ״דברים משונים? אילו דברים משונים?״

קפצתי מרגל לרגל. ״הפרטים לא חשובים. אבל כל מידע שיש לך על תופעות לוואי אפשריות...״ שתקתי לרגע ובלעתי, ״ואם אני עלולה לסכן את עצמי או אנשים סביבי — זה יעזור.״ ככה, בקטנה.

״לסכן?״ הוא נד בראשו בתנופה. ״אם את לא עוסקת בקסמי אוב, לא יכולה להיות שום סכנה.״ הוא תקע בי מבט ששאל אם זה מה שאני עושה. הבעיה הייתה שלא ידעתי.

״אני לא עושה שום דבר באופן מכוון.״ קולי נחלש ללחישה. ״אבל יכול להיות שאני משתמשת בקסמי אוב באופן לא מודע. או שאני משתגעת.״

נראה שמיידמונט חש הקלה. ״זה בלתי אפשרי. אי־אפשר להטיל כשפים בטעות. תראי את הילד שעשה את כל זה מלכתחילה — אליסטר, נכון? הוא היה צריך להשתמש בדם כדי לעשות את מעשיו. זאת פעולה מכוונת מאוד, היא מחייבת כוח ניכר.״

״אתה בטוח?״

״סמוך ובטוח.״

״אז אני משוגעת.״ קימטתי את האף. אי־שפיות כנראה עדיפה מעט על הידיעה שהפכתי למרשעת שמסוגלת להרוס את כל הארץ במכה אחת. אבל התלבושת תהיה כנראה פחות מוצלחת.

מיידמונט הרים גבה. ״ספרי לי מה את חווה.״

הידקתי את שפתיי זו לזו. ״אני יכולה לספר לך,״ אמרתי, ״אבל אז אצטרך להרוג אותך.״

״זה לא מצחיק. אייבי, אני לא יכול לעזור לך לחפש מידע עד שאדע איזה מידע עליי לחפש.״

לעזאזל. לא רציתי לגרור את המסכן לתוך העניין, אבל הייתי חייבת לדעת. ולא רק למעני. ״אני חושבת...״ נאנחתי. אין ברירה, אצטרך לדבר גלויות. ״אני חושבת שאני רואה רוחות רפאים.״ זהו.

מיידמונט בהה בי. ״מה?״

כן. השיחה התנהלה פחות או יותר כפי שציפיתי. ״אני רואה רוחות רפאים,״ חזרתי. ״לא כמו קספּר הרוח הידידותית. הם לא לובשים סדינים או משהו כזה. הם פשוט נראים כמו אנשים רגילים אבל אני חושבת שהם... מתים. רובם בכלל לא ידידותיים. לא שאני הייתי נעימה לאנשים אם הייתי מתה, אבל זה המצב. הם אף פעם לא שואלים אותי מה שלומי, רק מתלוננים או מתאוננים או צועקים. זה מפריע לי. הייתי שמחה שהם יעזבו אותי. אתה מבין, פיליפ, בגלל זה אני דואגת. ספגתי את הקסם כדי להציל את סקוטלנד מפיצוץ, ועכשיו אני מתַקשרת עם המתים. הייתי רוצה לדעת אם אני עומדת להתפוצץ ואיך אני יכולה למנוע מהן להופיע. או לכל הפחות למנוע מהן להתאונן. יש גבול לכמות הביקורת שבחורה יכולה לספוג.״

מיידמונט המשיך להביט בי בפה פעור מעט. משהו קטן וירוק היה תקוע לו בין השיניים. אולי חסה. לא הייתי בטוחה, אבל זה לא היה הזמן המתאים לומר לו. ״רוחות רפאים מתאוננות בפנייך?״ הוא שאל בסופו של דבר.

משכתי כתפיים. ״או מתלוננות. למען האמת אף פעם לא ממש הבנתי מה ההבדל בין התלוננות להתאוננות. אני חושבת שרוח הרפאים האחרונה התאוננה עליך שהפלת את כל הספרים, לא עליי.״ היססתי. ״אבל אני די גרמתי לך להפיל את הספרים כשהפתעתי אותך, אז כנראה היא בכל זאת כעסה עליי.״ חייכתי חיוך מעושה.

מיידמונט עדיין לא מצמץ. חששתי שהעיניים שלו יתייבשו ואני אהיה אחראית לכך שהוא יתעוור, אז הושטתי יד וטלטלתי את כתפו. ״היי! פיליפ?״

״אה... בואי נשב,״ הוא אמר בחולשה. ואז רגליו נכנעו והוא שקע אל הרצפה במקום לחפש כיסא. משכתי בכתפיים; אין לי בעיה עם זה. הצטרפתי אליו, שילבתי רגליים והנחתי את הסנטר על הידיים עד שמיידמונט יתאושש.

אחרי המון זמן הוא הנהן הנהון בלתי נראה כמעט והביט בי. ״אני מצטער,״ הוא אמר. ״אני פשוט קצת... מופתע. אבל אני מאמין לך. מעולם לא שמעתי על מקרה דומה, ובעבודתי כאן שמעתי כבר הרבה דברים משונים. אולי תתחילי מההתחלה?״

הבטתי למרחק. ״ממש בהתחלה? זה התחיל בסקוטלנד. מייד אחרי שלקחתי מהילד את הקסם שהיה בו, ראיתי ראש מרחף. הוא דיבר אליי.״ פכרתי אצבעות בחיקי. ״זה היה בנג'מין אלברטס, המתמודד מ'מִקְסָם' שמת. אבל סבלתי מכאבים איומים והתעלפתי. אחר כך הנחתי שזה פשוט היה הדמיון שלי, או משהו שקשור לטראומה של מה שקרה. אבל כשהתעוררתי בבית החולים...״ קולי גווע.

״כן?״ אמר מיידמונט בשקט. לא הייתה ביקורת בקולו, וארשת פניו הייתה מעודדת.

נשמתי בכבדות. ״היו הרבה. אנשים, כלומר. אף אחד מהם לא נראה בריא.״ תמונות של זקנים כחושים וילדים מגואלים בדם התחלפו לי בראש. פתאום הייתה לי בחילה והבטתי לרגע לעבר מיידמונט. ״לקחתי משככי כאבים חזקים,״ אמרתי בניסיון למצוא הסבר הגיוני. ״מורפיום וכאלה, אז הכול היה קצת כמו חלום. אבל הם כל הזמן באו ודיברו איתי. בהתחלה חשבתי שהם אמיתיים, אבל די מהר הבנתי שאף אחד אחר לא רואה אותם.״ פלטתי צחוק קטן ומריר. ״אישה אחת נכנסה לחדר ושאלה איפה התינוק שלה אז הצעתי לה לדבר עם האחיות. וינטר היה שם והוא ענה לי. ואז הוא הלך אחורה ועבר דרכה כאילו היא אוויר. היא נראתה עצבנית, ואז היא פשוט נעלמה. מול העיניים שלי.״

מיידמונט כחכח. ״ולמה את חושבת שמדובר ברוחות רפאים ולא בהזיות? הזית מדי פעם, נכון?״

״פעם אחת,״ אמרתי ביובש. ״הזיה אחת בגלל הקסם של הילד. ראיתי כתם דם.״ נרעדתי. ״מה שאני רואה עכשיו לא דומה לזה בכלל. חשבתי שאולי הם ייעלמו אם אעמיד פנים שהם לא קיימים. חשבתי שאולי אני משתגעת. אבל אני חושבת שגם חתולים מרגישים אותם.״ סיפרתי לו שברוטוס והנסיכה והרולד לא מתקרבים לגברת עם הקורים.

״עברו חודשיים מאז סקוטלנד, והם לא נעלמים. יש אישה שממש גרה בדירה שלי. קודם היה בחוץ טיפוס בגלימה אדומה עם הזקן והשפם הכי רציניים שראיתי בחיים, והוא דיבר כאילו הוא הגיע לכאן ממאה אחרת. העיניים שלו היו צהובות! למי לעזאזל יש עיניים צהובות? שלא לדבר על האישה שכבר סיפרתי לך שהייתה כאן בספרייה. הם בכל מקום, פיליפ. והם כל הזמן מדברים איתי.״ פגשתי את מבטו. ״אני משתגעת? או שהקסם שספגתי משתלט עליי?״

פניו של מיידמונט היו חיוורות מאוד. ״האיש בחוץ, המזוקן. את יכולה להוסיף פרטים לתיאור שלו?״

גירדתי את הראש והשתדלתי. בזמן שמיידמונט הקשיב, הצעירה עם החצי־פרצוף הופיעה שוב. היא השתופפה ונעצה בו מבט. ״תקוע לו משהו בין השיניים,״ היא הכריזה. ״מגעיל. בתקופתי ספרנים הקפידו יותר על היגיינה אישית. אף אחד לא רוצה שמישהו שארוחת הצהריים שלו עדיין בפה ינשום עליו.״

התעלמתי ממנה והמשכתי לדבר. כשסיימתי מיידמונט הנהן וקם; הוא ניער מעל גלימותיו אבק בלתי נראה. ״עדיף שנלך,״ הוא אמר. הייתה בו תכליתיות לא אופיינית.

פערתי עיניים. ״לאן?״ שאלתי.

״רופא שיניים, זה רעיון,״ אמרה האישה.

מיידמונט כיווץ שפתיים. ״בואי איתי. קודם כול צריך לבדוק משהו.״

קמתי לאט. אולי הוא יסחוב אותי לבית משוגעים — או ידקור אותי בגב, לפני שאהפוך לבעלת אוב חסרת מעצורים.

״יהיה בסדר, אייבי,״ הוא אמר בקול מרגיע. ״תסמכי עליי.״

״אסור לסמוך על אנשים שלא משתמשים בחוט דנטלי,״ אמרה האישה.

הנהנתי אל מיידמונט. ״טוב. נלך.״ העפתי מבט לעבר חצי־פרצוף. היא הייתה ממש מבהילה. ״מהר.״