מיקי, אני מדברת אליך

1. המאפייה של אנג'ל

קוראים לי מיקי, קיצור של מיכאל, ואני בן עשרים ותשע.

אני אוהב את השם מיכאל, יש בו הרבה היסטוריה וגם כמה אנשים עם סיבוב קטן. מיכאל גורבצ'וב שהנהיג את הפרסטרויקה והפך את העולם כשלמצחו כתם מטופש. מיכאל גורדוס שלא יצא מהבית ארבעים שנה, כי הוא אוהב להאזין לרדיו. מיכלאנג'לו שהעביר ארבע וחצי שנים מחייו ליד התִקרה. ועוד כמה שהלכו עם התיאוריה שלהם עד הסוף. לצערי הרב המכנה המשותף היחיד שיש לי עם האישים הדגולים הללו זה הסיבוב הקטן. הסיבוב הזה שגורם לבנאדם להרגיש שיש לו חלומות משלו ורצונות משלו ובזמן הקצר שהוא קיבל על פני האדמה כדאי שהוא יעשה מה שהוא רוצה, ולא מה שאחרים מצפים שהוא יעשה.

 

קצת אחרי שמיכל ואני נפרדנו, כשישבתי עם גברי ורפי, חברי הילדות שלי, במטבח של ההורים של גברי, ניסיתי להסביר להם שלא יכול להיות שהבנאדם מתאמן בלהיות גבר מגיל ארבע־עשרה, ואז כשהוא כבר ממש מגיע לזמן שלו, באים ואומרים לו, אדוני שכחנו להגיד לך, אתה בעצם כבשה.

בגדת בה? הם שאלו במקהלה פרסית.

השתגעתם? מה אני לא נורמלי?

אז מה קרה?

אנחנו בהפסקה.

מי החליט על ההפסקה? גברי שאל.

זה משנה?

כן, זה משנה.

 

את גברי הכרתי בגיל שמונה, כשהגעתי לירושלים.

עוד לפני שהמשאית פרקה את הארגזים, לקחתי את האופניים שלי ויצאתי לסיבוב בשכונה החדשה. הוא חצי עמד חצי ישב על האופניים שלו ואמר "תחרות" בריש מתגלגלת. לגברי היה שיער ארוך עם שביל בצד והוא נראה די מאיים. אז עוד לא ידעתי שהכידון של האופניים שלו נוטה שמאלה באופן קבוע, כך שהוא מעולם לא רכב בלי ידיים.

את רפי הכרתי שבוע אחר כך. לרפי לא היו אופניים, כי אבא שלו פחד. במקום אופניים הוא קנה לו טלסקופ. אבא שלו קיווה שהוא יהיה אסטרונום חובב. במקום זה הוא קיבל מציצן שמשקיף בכל ערב מהמרפסת על ההומואים בגן העצמאות.

שלושתנו גדלנו באותו רחוב במרכז ירושלים, מטר מהמדרחוב, חצי מטר מהכנסת הישנה וסנטימטר מגן העצמאות, אם אתה חמוש בטלסקופ של רפי. אבל רק גברי ורפי היו חברים במקהלה הפרסית, כינוי שהדבקתי להם בשלב המביך שבו הקולות הילדותיים שלנו נהפכו לצפצופי נערים. בשביל הפרוטוקול, גברי הוא פרסי במאה אחוז ורפי רק בחמישים אחוז.

ואני, אני כישלון גנטי שנגזר עליו לקבל אפס אחוז. גורל.

 

מי החליט על ההפסקה? המקהלה התעקשה.

תכין תה, ביקשתי מגברי. פרסים לא מכינים קפה. עיקרון.

בינתיים גירדתי את תפוחי האדמה מהתחתית של סיר האורז וסיפרתי לו שוב איך הייתי אתמול עם אמא שלו ולכן היא בישלה כל כך טוב היום. מגיל הצפצופים אנחנו תקועים עם הבדיחה האומללה הזאת. המשכתי ללהג והתעניינתי בשלומה של עוזרת הבית הערבייה. לערבייה הזקנה לא היו שיניים קדמיות, מה שכמובן עורר את הקונוטציה השנייה הכי עתיקה בעולם. התכוונתי להמשיך ולפתח את היחסים בין גברי לעוזרת כששמתי לב שהמקהלה יושבת בדממה ובוהה בי.

אני, אני הפסקתי, הודיתי.

למה?

כי אני, כי אני הכי, חיפשתי מילה שתתאר אפס.

הסתובבתי מהר ויצאתי מהבית, לפני שבאמת אביך את עצמי.

נסעתי.

למאפייה של אנג'ל.

רציתי לראות אם אחזיק מעמד כשאכנס לבד למאפייה ואזמין עוגת שוקולד לעצמי.

כמה מטומטם אני יכול להיות?

הרגשתי פיזית את האובדן. יש שם לתסמונת הזאת. ניסיתי להיזכר ולא הצלחתי.

 

בסוף הערב הראשון שלנו החזרתי את מיכל הביתה מהבר שישבנו בו, ורגע לפני שהגענו לשכונה שלה סטיתי מהדרך. מיכל לא שאלה שאלות, גם היא לא רצתה שהלילה ייגמר. האוטו שלי נעצר ליד המאפייה של אנג'ל. קנינו עוגת שמרים גדולה מלאה בשוקולד, ושתי כוסות קפה, התיישבנו על המדרגות של המאפייה, בצענו את העוגה בידיים וטרפנו אותה עד הסוף. אחר כך שתינו את הקפה החם לאט, כדי להתקרר. ילדים טובים ירושלים לא מתנפלים אחד על השני בערב הראשון שלהם. גם אם הם מרגישים שהם רוצים.

 

הגעתי למאפייה.

לא יצאתי מהאוטו.

המשכתי לנסוע.

לכיוון הדירה של מיכל.

 

כשנפרדנו מיכל לא בכתה. נשב ממנה קור מקפיא של אכזבה. ממני. מעצמה. התמונה מהרגע הזה מופיעה אצלי בראש בהילוך איטי. המבט של מיכל מלווה אותי כשאני פוסע לכיוון דלת הבית שלה, פותח אותה, מסתובב, מביט במיכל, סוגר את הדלת בשקט, יורד במדרגות, נכנס לאוטו, מדליק את המנוע ונוסע לאט, לאט, לשומקום.

***

שש שעות עברו מאז שיצאתי מהבית של מיכל ועוד שנתיים שבהן היינו ביחד.

הגעתי לרחוב שלה והמשכתי לנסוע. בלי לעצור.

מחר יום חדש.