מלאך נופל 2: וויפר

1

וייפר

הצליל העמום של שבירת הגלים העיר אותי משנת הלילה הטובה ביותר שחוויתי מזה חודשים. הצליל היה עצל ורגוע, ניגוד מוחלט לצלילים הלוהטים בטירוף שנפלטו מפיו של היילו בלילה הקודם, כשגרמתי לו לצעוק את שמי.

התמתחתי בין הסדינים המבולגנים וקברתי את פניי בכרית. ניחוח השמפו של היילו הכה בי והתחככתי במזרן. גנחתי; הניחוח הזרים את הדם בעורקיי וגופי התכונן לסיבוב שני. לפתע המזרן לא היה מספיק טוב. רציתי שהיילו ישכב מתחתיי, רציתי שרגליו ייסגרו סביב מותניי, רציתי להביט בפנים המושלמות שלו כשנגמור זה על זה. עם המחשבה המתוקה הזאת במוחי סובבתי את ראשי כדי למצוא את המלאך שהטיל כישוף על איברי הפועם.

החדר נבלע בצללים. מתחתי יד לרוחבה של המיטה העצומה כדי לגעת שוב בגוף שאליו השתוקקתי, אך ירכיי נעצרו במקום כשמיששתי את המקום הריק שלצידי.

הנחתי את ידיי על המזרן והתרוממתי כדי להביט בצד השני של המיטה, וכשראיתי שהוא ריק, הצצתי מעבר לכתפי כדי לראות אם היילו נמצא במקום אחר בביתן האורחים. כשלא ראיתי שום דבר מלבד חושך, קיללתי והתקרבתי אל השידה כדי להדליק את המנורה. כיווצתי את עיניי בתגובה לאור, הסתובבתי ובחנתי את החדר. הבחנתי בתרמילים ובגיטרה שלי והבנתי שהדבר היחיד שחסר הוא היילו.

מה, לעזאזל? הוא עזב? מתי? העברתי את אצבעותיי בשערי והצמדתי את כף ידי אל איברי בניסיון לרסן את עצמי. מוחי ניסה להבין מה קרה, אבל בהיותי עדיין אפוף בערפל השינה, התקשיתי לחבר בין חלקי הפאזל.

היילו עזב. חמק החוצה כמו גנב באמצע הלילה. בדרך כלל שמחתי כשאחד הסטוצים שלי נקט יוזמה שכזאת, אבל העובדה שהיילו נעלם לפני שסיימתי איתו גרמה לי להוריד את רגליי מהמיטה כדי ללכת למצוא זוג מכנסי טרנינג.

הקפתי את המיטה בדרכי אל התרמילים והבחנתי בטלפון שלי על אחת הכורסאות. פסעתי אליו, הרמתי אותו ובדקתי אם היילו שלח לי הודעה. כשלא ראיתי שום דבר זרקתי אותו בחזרה על הכרית והוצאתי מכנסי טרנינג מהתיק.

אחרי שלבשתי אותם, הרמתי שוב את הטלפון והושטתי יד אל חפיסת הסיגריות שעל שולחן הקפה. עשיתי את דרכי אל הדלתות הצרפתיות, פתחתי את המנעול ואת הדלתות בדחיפה, עדיין מנסה לחשוב על סיבה הגיונית להיעלמותו של היילו. מעולם לא קרה לי שרציתי עוד. מעולם. בדרך כלל המצב היה הפוך.

התיישבתי על אחד מכיסאות העץ ובהיתי בטלפון שבידי בניסיון להחליט מה לעשות הלאה. זה... זה היה מצב כל־כך לא שגרתי בשבילי, שלא היה לי מושג מה מצופה ממני באותו הרגע. האם היה מצופה ממני משהו?

פאקינג היילו. אני נשבע, מאז שהוא הופיע הוא שיגע לי את המוח. לא הייתי טיפוס חסר ביטחון, אבל מצאתי את עצמי בוהה בטלפון כמו אידיוט הרבה לפני זריחת החמה ותוהה אם הוא ברח כי עשיתי משהו שהרגיז אותו.

האם פגעתי בו? לא. ידעתי שהיילו נהנה. לעזאזל, דאגתי שהוא יגמור לפני שבכלל חשבתי על עצמי, וכשהוא גמר בידי וישבנו התהדק סביבי השתדלתי להתאפק כדי לתת לו את מבוקשו. והתאפקתי. נתתי לו בדיוק את מה שהוא ביקש. הוא השתמש בי, אני השתמשתי בו, ולא הייתה סיבה שאשב כאן וארגיש – שיט, לא ידעתי מה הרגשתי, אבל זה לא היה דבר טוב.

פתחתי את הטלפון, ושלחתי הודעה קצרה למלאך. תיקון, שלחתי הודעה קצרה ועלובה.

אני: אתה בסדר?

לא הייתי בטוח כמה זמן בהיתי בטלפון, שלוש, חמש, עשר דקות. כשלא קיבלתי תגובה נענעתי בראשי והושטתי יד אל חפיסת הסיגריות. הדלקתי סיגריה והתבוננתי בקצף הלבן שנשבר על החול. לא יכולתי להפסיק לשחזר בפרטי פרטים את המילים, את התמונות, את התחושה העילאית שחוויתי כשסוף־סוף היילו שכב במיטתי, וידעתי שנדפקתי. ידעתי שלא אסתפק בפעם אחת. התעוררתי ורציתי את הבלתי נתפס – עוד. אבל בהסתמך על ההיעלמות של המלאך והזין הלא מסופק שלי, נראה שפעם אחת עמדה להיות כל מה שאקבל.

פאקינג היילו.