מלאך נופל 3: אנג’ל

1

היילו

הייתי שקוע כל־כך בנשיקה של וייפר ובעובדה שהוא הצמיד אותי חזק אל גופו, שתחילה לא זיהיתי את הצליל. ראשי הסתחרר, והיה לגמרי הגיוני בעיניי שהצליל נבע מהדם שגעש באוזניי, אך ככל שהצליל גבר, הבנתי שהעולם החיצוני מפריע לרגע שלנו.

כל מה ששמעתי היו מחיאות כפיים לצד צעקות וקריאות שמחה שהגיעו מאחד מחברי הלהקה שלנו, הייתי מוכן להמר על כך.

חייכתי בצמוד אל פיו של וייפר והוא קיבל זאת כאישור להטות את ראשו כדי להעמיק את הנשיקה, ונשימתי נעתקה. נראה שהוא לא הבחין או לא התעניין בעובדה שכל הנוכחים במסיבה התבוננו בנו, דבר שהיה כה לא אופייני לו שהתקשיתי להאמין שההתרחשות הייתה אמיתית.

"וייפר," מלמלתי כשהצלחתי לשאוף אוויר.

הוא לא הגיב, אלא שוב הצמיד את פיו לפי כשאחת מידיו נעה במעלה גבי כדי להחזיק אותי במקום. ואומנם הדבר האחרון שרציתי לעשות הוא להתרחק משפתיו של וייפר – אותן השפתיים שזה עתה סיפרו לי שהוא אוהב אותי – אבל היינו צריכים לעבור למקום פרטי יותר. במיוחד בהתחשב בעובדה שאיברו התקשה בצמוד לירכי.

"וייפר," אמרתי שוב וגיחכתי מעט בתגובה לכך שהוא סירב לשחרר אותי. "אנחנו לא לבד."

"אז? הם יכולים ללכת." הוא שוב ניסה לנשק אותי, אבל אני הזזתי את ידיי אל חזהו וחיוכי התרחב.

"אתה משוגע."

וייפר משך בכתפיו ולפת את מותניי. "ידעת שאני כזה ובכל זאת בחרת בי. עכשיו אתה תקוע."

"לא התלוננתי," אמרתי וקרצתי כשיד טפחה על כתפי. כשהרמתי מבט, ראיתי שקיליאן הניח יד גם על כתפו של וייפר ואחר כך נענע בראשו, אבל עם חיוך.

"וי, אחי, תמיד ידעת איך לצאת בהצהרה, גם אם התזמון שלך מחורבן."

כאילו זה עתה הבין שאנשים נוספים קיימים מלבד שנינו, וייפר מצמץ והביט בקיליאן.

"זאת אשמתו של אנג'ל. הוא ניסה לברוח ממני."

"מה?" אמרתי.

פיו של וייפר התעקל בחיוך יהיר. "עשיתי את מה שהייתי מוכרח לעשות."

לפני שהספקתי לפתוח את פי כדי להגיב, הבזיק על פניי הבזק של מצלמה שהימם אותי. תוך שנייה, התקרבה אלינו כמות אדירה של אנשים. הכתבים פילסו את דרכם אל החזית ודחפו בפנינו מיקרופונים ומצלמות. שאלות וצעקות נשמעו מכל הכיוונים, וקיליאן הרים את אצבעותיו אל פיו כדי לפלוט שריקה מחרישת אוזניים שגרמה לכולם לעצור.

"טוב," הוא אמר. "אני יודע שכולכם מופתעים מאוד, אבל בואו ניתן לחבר'ה האלה קצת מרחב נשימה, בסדר?" אחר־כך הוא הודיע לכתבים. "בלי שאלות, בלי ראיונות, בלי תמונות." כשהם התחילו למחות, קיליאן נענע בראשו בהחלטיות. "זאת מסיבה פרטית וזכותנו לבקש מהמאבטחים לבדוק את המצלמות שלכם בדרככם החוצה."

"תראה אותך, קשוח שכמוך," וייפר אמר.

"כן, טוב, לא קשוח מדי, כי המנהל לא נראה שמח במיוחד." קיליאן הנמיך את קולו. "כדאי שתלכו לפני שכולם פה יצאו מדעתם. אני אטפל בעניינים."

וייפר טפח על גבו של קיליאן. "אני חייב לך טובה."

"ועוד איך."

כשוייפר שוב התבונן בי, הוא הושיט את ידו. "אתה מוכן לפספס את יתר המסיבה, אנג'ל?"

בוודאי. אבל... שיט. הבטתי סביב בניסיון למצוא את אחותי, כי לא יכולתי להשאיר אותה כאן. כאילו אימוג'ן ידעה שחיפשתי אותה, היא נופפה בידיה כדי למשוך את תשומת ליבי בזמן שפילסה את דרכה בהמון.

"אֵם," קראתי, וכשהיא לא הצליחה לחלוף על פני שני כתבים עקשנים, הושטתי אליה יד ומשכתי אותה אליי.

"אלוהים אדירים, זה מטורף." היא הביטה בי ובווייפר בעיניים בהירות ובורקות, והייתי אסיר תודה על־כך שסיפרתי לה עלינו, כי אחרת המצב היה מביך. "אתה," היא אמרה לווייפר. "אנחנו צריכים לדבר. אל תחשוב אפילו להתחמק מזה."

וייפר עיקל גבות ורכן לעברי. "שיט, היא די מפחידה. אני צריך לחשוש?"

"מאימוג'ן?" נעצתי מבט באחותי הלוחמנית וקרצתי אליה. "ללא ספק."

היא חייכה ונעמדה על קצות האצבעות כדי לנשק את לחיי. לפני שהיא התרחקה, היא לחשה, "אני שמחה בשבילך. עכשיו לך מכאן ואל תדאג לי."

הזעפתי פנים. "את בטוחה?"

"ברור. אני חושבת שאצליח למצוא את הדרך הביתה." אימוג'ן מעדה ונתקלה בי כשמישהו דחף אותה מאחור, אבל לפני שהספקתי להגיב, קיליאן סובב אותנו והרחיק אותנו מההמון בתקיפות שמעולם לא ראיתי ממנו. הוא תמיד היה שוחר שלום וקר רוח, אבל היה ברור שהוא לא מוכן להשלים עם שטויות של אחרים.

"אני חושב שזה הסימן שלנו," וייפר אמר ואחז בידי כשזוג מאבטחים עשו את דרכם לכיווננו והטו את ראשיהם כדי לאותת לנו ללכת בעקבותיהם. הדרך ליציאה התארכה בלי סוף, וכשהגענו אל המכונית, התמוטטתי במושב האחורי לצידו של וייפר.

השקט המוחלט היה מבורך אחרי הכאוס שהתחולל במסיבה, וכשהשניות חלפו ווייפר שוב אחז בידי, לפתע עיכלתי את מה שקרה.

לעזאזל, חשבתי כשהתבוננתי באצבעותינו השלובות. האם וייפר באמת אמר לי שהוא אוהב אותי? מול כולם?

"אתה נראה קצת המום, אנג'ל," וייפר אמר כשליטף את אגודלי באגודלו.

"אני מנסה להבין אם אני חולם."

כשהמכונית החלה לנסוע, וייפר משך בידי. "בוא הנה."

כבר ישבנו קרוב ככל האפשר, אבל מתברר שלא קרוב מספיק. התיישבתי בחיקו של וייפר והוא חפן את פניי.

"אתה מתחרט?" הוא שאל.

"על מה? עליך?" המחשבה הייתה כה מגוחכת שכמעט צחקתי. "ממש לא."

אפילו בחושך, יכולתי לראות את החיוך שהאיר באיטיות את פניו של וייפר וליבי החסיר כמה פעימות. אלוהים, הגבר הזה היה מדהים מכדי להיות שלי, אבל זה בדיוק מה שקרה, נכון? הוא היה שלי.

שלי.

"זה מה שאתה רוצה, אתה בטוח?" אמרתי כששילבתי את ידיי מאחורי עורפו. "כי אם לא, עדיף שתגיד לי עכשיו -״

וייפר השתיק אותי כשהנחית את שפתיו על שפתיי לפני שהספקתי לסיים את המשפט. מייד פתחתי את פי עבורו כדי להמשיך את הנשיקה שקטעו התרועות הרועשות ומחיאות הכפיים. לשונו נעה בסנכרון עם לשוני וגניחה נפלטה מפי. היה קשה מדי לא לראות אותו במשך ארבעה ימים, להיות רחוק מפיו המפתה. מעולם לא ציפיתי שארצה מישהו באופן עוצמתי כל־כך, אבל מעבר לזה, מעולם לא ציפיתי שגם וייפר ירצה אותי. חשבתי שההצהרות שלו שהוא לא מעוניין במערכת יחסים יגברו, על אף שראיתי את רגשותיו כלפיי. הוא אף פעם לא הביע אותם בקול רם – אך יכולתי להרגיש.

אבל הצהרה כזו פומבית והעובדה שהוא חשף את עצמו, אותנו? היה הדבר האחרון שציפיתי לו, ואף שהמחשבה הגבירה את הדופק בגופי, במוחי התעוררה מחשבה חדשה.

הרחקתי את פי תוך שהתנשפתי בכבדות. "שיט... וייפר, יכול להיות שהרסנו הכול?"

הוא עיקל גבה. "תחזור שנית?"

"אתה יודע, המסיבה, החוזה שלנו... הלהקה. תמיד אמרת שלא נוכל להיות יחד כי זה יהרוס את ׳מלאך נופל׳, אבל עכשיו כולם ידעו -״

"ששש," וייפר אמר והניח אצבע על שפתיי. "זה לא משנה."

"אבל -״

"תראה, יכול להיות שיתעוררו בעיות. אני לא אשקר לך. אבל אתה שווה את זה. מה שיש בינינו... שווה את זה, אנג'ל. יקרה מה שיקרה."

בלעתי רוק בכבדות והרגשתי צריבה מאחורי עיניי. הזוגיות עם וייפר הייתה עלולה לשנות את הכול, ועם זאת, זה היה מצב נתון. בחרנו זה בזה, למרות ההשלכות.

פאקינג שיט.