מעשה בלב שבור

1 חדשות הלחשושים איפה יתפללו עכשיו שבורי הלב? מאת קַטְלָס נַייטלינגֶר

דלת הכנסייה של נסיך הלבבות נעלמה. דלת הכניסה המפורסמת, הצבועה בגוון העמוק האדום כדם של שבורי הלב, פשוט התפוגגה מתישהו במהלך הלילה מאחת הכנסיות הזוכות למספר המבקרים הרב ביותר ברובע המקדשים, והותירה אחריה חומת שיש בלתי חדירה. עכשיו איש אינו יכול להיכנס לכנסייה —

אוונג'לין תחבה את דף העיתון בן השבועיים לכיס חצאיתה הפרחונית. הדלת שבקצה הסמטה המוזנחת הזאת היתה בקושי גבוהה ממנה, ובמקום שתהיה צבועה בצבע אדום־דם יפהפה היא היתה מוסתרת מאחורי שׂבכת מתכת חלודה, אבל אוונג'לין היתה מוכנה להמר על חנות החפצים הנדירים של אביה שזאת הדלת שנעלמה.

שום דבר אחר ברובע המקדשים לא היה עד כדי כך חסר חן. כל כניסה כאן היתה מעוטרת בפנלים מגולפים, בכרכובים דקורטיביים, בסוככי זכוכית ובחורי מנעול מוזהבים. אביה היה איש מאמין, אבל הוא נהג לומר שהכנסיות כאן הן כמו ערפדים — הן לא נועדו לתפילה ופולחן, אלא עוצבו במטרה לפתות וללכוד. אבל הדלת הזאת היתה שונה. הדלת הזאת לא היתה אלא גוש עץ מחוספס חסר ידית וצבוע בצבע לבן מתקלף.

הדלת הזאת לא רצתה להימצא.

אבל היא לא יכלה להסתיר את טבעה האמיתי מאוונג'לין.

לא היתה שום אפשרות לטעות בצורתה המשוננת. צִדה האחד היה עקומה משופעת והאחר חיתוך מחורץ, ויחד הם יצרו מחצית של לב שבור — סמלו של נסיך הלבבות.

סוף כל סוף.

אילו תקווה היתה זוג כנפיים, כנפיה של אוונג'לין היו נפרשות מאחוריה, להוטות להמריא שוב ולעוף. אחרי שבועיים של חיפושים בעיר וָלֶנְדָה, היא מצאה אותה.

כאשר הצהובון שבכיסה הכריז לראשונה שדלת הכנסייה של נסיך הלבבות נעלמה, רק מעטים העלו על דעתם שמדובר בקסמים. זאת היתה הכתבה הראשונה שהופיעה בעיתון הרכילות ואנשים טענו שהיא חלק ממתיחה כדי למכור מנויים. דלתות לא נעלמות סתם כך.

אבל אוונג'לין האמינה שהן כן יכולות להיעלם סתם כך. הסיפור לא עורר בה רושם של תעלול פרסומת; הוא עורר בה תחושה של סימן שאומר לה היכן עליה לחפש אם היא רוצה להציל את לִבה, ואת הנער אשר לו הוא שייך.

אולי היא לא ראתה עדויות רבות לקסמים מחוץ לחנות החפצים הנדירים של אביה, אבל היא האמינה שהם קיימים. אביה, מקסימיליאן, תמיד דיבר על קסמים כאילו הם אמיתיים. ואִמה היתה מהצפון המופלא, שם לא היה שום הבדל בין סיפורי אגדה להיסטוריה. כל הסיפורים מכילים גם דברי אמת וגם דברי שקר, היא נהגה לומר. מה שחשוב זה איך אנחנו מאמינים בהם.

ולאוונג'לין היה כישרון להאמין בדברים שאחרים החשיבו לסיפורי אגדה — כמו אֵלֵי הגורל בני האלמוות.

היא פתחה את שׂבכת המתכת. לדלת עצמה לא היתה ידית, מה שאילץ אותה לדחוף את אצבעותיה לתוך המרווח הקטנטן שבין קצהָ המשונן לקיר האבן המלוכלך.

הדלת צבטה את אצבעותיה והקיזה מהן טיפת דם, והיא היתה מוכנה להישבע ששמעה את קולה המבוקע אומר, האם את יודעת לְמה את עומדת להיכנס? לא יֵצא מזה שום דבר מלבד שיברון לב.

אבל לבה של אוונג'לין כבר היה שבור. והיא הבינה במה היא מסתכנת. היא הכירה את כללי הביקור בכנסיות הגורל:

תמיד הַבטיחו פחות מכפי שאתם יכולים לתת, מכיוון שאֵלי הגורל תמיד לוקחים יותר.

אל תעשו עסקה עם יותר מאשר אֵל גורל אחד.

וחשוב מכול, לעולם אל תתאהבו באל גורל.

היו שישה־עשר אלי גורל בני אלמוות והם היו יצורים קנאיים ורכושניים. אנשים סיפרו שלפני שאלי הגורל נעלמו, מאות שנים קודם לכן, הם שלטו בחלק מן העולם בקסם שהיה מרושע לא פחות משהיה מופלא. הם אף פעם לא הפֵרו עסקה, אם כי לעתים קרובות פגעו באנשים שקיבלו את עזרתם. ובכל זאת רוב האנשים — גם אם האמינו שאלי הגורל הם רק אגדה — נעשו בשלב מסוים נואשים די הצורך כדי להתפלל אליהם.

הכנסיות שלהם תמיד עוררו באוונג'לין סקרנות, אבל היא ידעה מספיק על טבעם ההפכפך של אלי הגורל ושל העסקאות הגורליות כדי להימנע מלהיכנס למקומות התפילה שלהם. עד לפני שבועיים, כאשר היא עצמה נהפכה לאחת מאותם אנשים נואשים שהסיפורים תמיד הזהירו לגביהם.

"בבקשה," היא לחשה לדלת בצורת לב ומילאה את קולה בתקווה הפרועה והחבוטה שהובילה אותה הנה. "אני יודעת שאת דבר קטן ומתוחכם. אבל את איפשרת לי למצוא אותך. תני לי להיכנס."

היא משכה את העץ פעם אחת אחרונה.

הפעם הדלת נפתחה.

לבה של אוונג'לין הלם בחוזקה כשפסעה את הפסיעה הראשונה. במהלך חיפושיה אחר הדלת האבודה היא קראה שכל מי שמבקר בכנסייה של נסיך הלבבות מריח בה ניחוח אחר. הריח אמור לשקף את שיברון הלב הגדול ביותר שחווה אותו האדם.

אבל כשאוונג'לין נכנסה לקתדרלה הקרירה, האוויר לא הזכיר לה את לוּק — לא היה בו שום זכר לניחוחות של זמש או של בושם וֵטִיבֶר. ריח הכניסה האפלולית של הכנסייה היה קצת מתוק ומתכתי: תפוחים ודם.

זרועותיה הצטמררו. המקום הזה לא הזכיר בכלל את הנער שאהבה. כפי הנראה התיאור שקראה היה שגוי. אבל היא לא פנתה לאחור. היא ידעה שאלי הגורל אינם קדושים ואינם מושיעים, גם אם קיוותה שלנסיך הלבבות יהיו רגשות עמוקים יותר מאשר לאחרים.

צעדיה הובילו אותה עמוק יותר לתוך הקתדרלה. הכול היה לבן להחריד. שטיחים לבנים, נרות לבנים, ספסלי תפילה לבנים עשויים עץ אלון לבן, עצי צפצפה לבנה ועצי לִבנה מתקלפים.

אוונג'לין חלפה על פני שורה אחר שורה של ספסלים לבנים לא תואמים. אולי פעם הם היו נאים, אבל עכשיו חסרו לרבים מהם רגליים, ואילו לאחרים היו כריות מרוטשות או מושבים שבורים לשניים.

שבורים.

שבורים.

שבורים.

לא פלא שהדלת לא רצתה לתת לה להיכנס. אולי הכנסייה הזאת אינה חורשת רע, היא עצובה —

צליל קריעה מחוספס הפר את דממת הכנסייה.

אוונג'לין חגה לאחור והחניקה התנשפות.

במרחק שורות אחדות מאחוריה, בפינה מוצלת, עמד איש צעיר שנראה כאילו הוא מתאבל או מבצע איזה מעשה סיגוף. קווצות פרועות של שיער זהוב השתלשלו על פניו כשהרכין את ראשו, ואצבעותיו קרעו את שרוולי המעיל העליון שלו, האדום כיין.

לבה נצבט כשהתבוננה בו. היא חשה פיתוי לשאול אותו אם הוא זקוק לעזרה. אבל כפי הנראה הוא בחר בפינה כדי שלא יבחינו בו.

ולא נשאר לה הרבה זמן.

לא היו שעונים בתוך הכנסייה, אבל אוונג'לין היתה מוכנה להישבע שהיא שומעת תקתוק של מחוג שניות המוחק בשקדנות את הדקות היקרות שנותרו לה עד חתונתו של לוק.

היא מיהרה במעבר המרכזי של הכנסייה אל הגומחה שבחזיתה, שם הסתיימו שורות הספסלים השבורים ומולה התנשאה בימת שיש בוהקת. הבימה היתה זכה לא רבב, מוארת בקיר שלם של נרות שעווה ומוקפת בארבעה עמודים מחורצים, שהגנו על פסל גדול מהחיים בדמותו של נסיך הלבבות.

עורפה עיקצץ.

אוונג'לין ידעה איך הוא אמור להיראות. חפיסות של "קלפי גורל", שהכילו תמונות של אלי הגורל ושימשו לגילוי עתידות, נעשו מבוקשות מאוד לאחרונה בחנות החפצים הנדירים של אביה. הקלף של נסיך הלבבות ייצג אהבה נכזבת ותמיד תיאר את אל הגורל כצעיר יפה תואר באופן טרגי עם עיניים כחולות שופעות חיים המזילות דמעות תואמות לדם שמכתים תמיד את זווית פיו הזועף.

הפסל הבוהק הזה לא הזיל דמעות של דם. אבל פניו אכן הפגינו מעין יופי אכזרי מן הסוג שאוונג'לין היתה מצפה לראות אצל אֵל־למחצה שיש לו יכולת להרוג באמצעות נשיקה. שפתי השיש של הנסיך היו מעוקלות בגיחוך מושלם שהיה אמור להיראות קר וקשוח ונוקב, אבל שפתו התחתונה, שהיתה קצת מלאה יותר, שידרה שמץ של רוך — היא השתרבבה כמו הזמנה קטלנית.

לפי האגדות, נסיך הלבבות לא היה מסוגל לאהוב מכיוון שלבו הפסיק לפעום מזמן. רק אדם אחד היה יכול לגרום לו לפעום שוב: אהובתו האמיתית והיחידה. סיפרו שנשיקתו קטלנית והורגת את כולם חוץ מאשר אותה — חולשתו היחידה — והוא הותיר אחריו שובל של גופות בעודו מחפש אחריה.

אוונג'לין לא היתה יכולה להעלות על דעתה קיום טרגי יותר. אם אחד מאלי הגורל יהיה מסוגל לחוש אהדה למצבה, זה יהיה נסיך הלבבות.

מבטה איתר את אצבעות השיש המהודרות שלו, שאחזו בפגיון בגודל אמת ידה. הלהב הצביע כלפי מטה לעבר אגן אבן שנועד להגשת מנחות וקורבנות ועמד מאוזן מעל מבער, ממש מעל מעגל נמוך של להבות לבנות מרקדות. המילים דם למען תפילה היו חקוקות על צדו.

אוונג'לין נשמה נשימה עמוקה.

בשביל זה היא באה הנה.

היא הצמידה את אצבעה לקצה הלהב. שיש חד פילח את עורה וטיפות דם נשרו בזו אחר זו, רוחשות ומאווששות, ומילאו את האוויר בעוד ניחוח מתכתי ומתוק.

משהו בה קיווה שהקורבן הזה יעורר איזו תצוגה קסומה. שהפסל יתעורר לחיים או שקולו של נסיך הלבבות ימלא את הכנסייה. אבל שום דבר לא זז מלבד הלהבות שעל קיר הנרות. היא לא שמעה אפילו את הצעיר המיוסר שבירכתי הכנסייה. היא נמצאה שם לבדה עם הפסל.

"נסיך — יקר," היא התחילה לומר בהיסוס. היא מעולם לא התפללה לאל גורל ולא רצתה לטעות בזה. "באתי הנה כי ההורים שלי מתים."

אוונג'לין התכווצה. לא כך היא היתה אמורה להתחיל.

"מה שהתכוונתי להגיד זה ששני ההורים שלי מתו. איבדתי את אמא שלי לפני כמה שנים. ואז איבדתי את אבא שלי בעונה שעברה. ועכשיו אני עומדת לאבד את הבחור שאני אוהבת.

"לוּק נָבָארוֹ —" גרונה השתנק כשהגתה את שמו וראתה בעיני רוחה את חיוכו העקום. אולי, אילו לוק היה מכוער יותר, או עני יותר, או אכזרי יותר, שום דבר מכל זה לא היה קורה. "התראינו בסתר. הייתי אמורה להיות באבל על אבא שלי. ואז, לפני קצת יותר משבועיים, ביום שבו לוק ואני התכוונו לספר למשפחות שלנו שאנחנו מאוהבים, הודיעה אחותי החורגת מָרִיסוֹל שהיא ולוק מתחתנים."

אוונג'לין השתתקה לרגע ועצמה את עיניה. הקטע הזה עדיין סיחרר את ראשה. אירוסים מהירים לא היו נדירים. מריסול היתה בחורה נאה, ואף על פי שהיתה מאופקת מאוד, היא היתה גם טובת לב — הרבה יותר טובה מאמה החורגת של אוונג'לין, אַגנֶס. אבל אוונג'לין אף פעם לא ראתה אפילו את לוק ואת מריסול יחד באותו החדר.

"אני יודעת איך זה נשמע, אבל לוק אוהב אותי. אני מאמינה שהוטלה עליו קללה. הוא לא דיבר איתי מאז שהוכרזו האירוסים — הוא לא מוכן אפילו להיפגש איתי. אני לא יודעת איך היא עשתה את זה, אבל אני בטוחה שאמי החורגת עוללה את כל זה." לאוונג'לין לא היתה באמת הוכחה שאגנס היא מכשפה ושהיא הטילה קללה על לוק. אבל היא היתה משוכנעת שאמה החורגת שמעה על מערכת היחסים של אוונג'לין עם לוק ורצתה שלוק, והתארים שעמד לרשת ביום מן הימים, יהיו של בתה ולא של אוונג'לין.

"אגנס מלאת מרירות כלפי מאז שאבא שלי מת. ניסיתי לדבר עם מריסול על לוק. בניגוד לאמא החורגת שלי, אני לא חושבת שמריסול היתה אי־פעם פוגעת בי בכוונה. אבל בכל פעם שאני מנסה לפתוח את הפה, המילים מסרבות לצאת, כאילו גם עליהן רובצת קללה, או עלי. ולכן אני כאן, מתחננת לעזרתך. החתונה עומדת להיערך היום ואני צריכה שתעצור אותה."

אוונג'לין פקחה את עיניה.

הפסל חסר החיים לא השתנה. היא ידעה שבדרך כלל פסלים לא זזים. ובכל זאת היא לא יכלה להימנע מהמחשבה שהוא היה צריך לעשות משהו — לשנות תנוחה או להזיז את עיני השיש שלו. "בבקשה, אני יודעת שאתה מבין שיברון לב. אל תאפשר ללוק להתחתן עם מריסול. תציל את הלב שלי, אל תיתן לו להישבר שוב."

"זה היה נאום ממש פתטי." שתי מחיאות כפיים אטיות נשמעו אחרי הקול שדיבר בעצלתיים ונשמע כאילו הוא נמצא ממש קרוב.

אוונג'לין הסתובבה לאחור וכל הדם אזל מפניה. היא לא ציפתה לראות אותו — את הצעיר שקרע את בגדיו בירכתי הכנסייה. אף על פי שהיה קשה להאמין שזה אכן אותו האדם. היא חשבה שהנער ההוא נראה מיוסר, אבל כפי הנראה הוא קרע מעליו את הכאב יחד עם שרוולי הז'קט שלו, שהידלדל עכשיו בקרעים מרופטים מעל חולצת פסים בשחור־לבן שהיתה תחובה רק חלקית בחגורת המכנסיים שלו.

הוא ישב על מדרגות הבימה, שעוּן בעצלתיים על אחד העמודים, רגליו הארוכות והצנומות מתוחות קדימה. שׂערו היה זהוב וסתור, עיניו הכחולות הנוצצות־מדי היו אדמומיות וזווית פיו התעקלה כאילו אין דברים רבים שהוא נהנה מהם, אבל הוא שואב הנאה מהכאב הרגעי שהסב לה זה עתה. הוא נראה משועמם ועשיר ואכזרי.

"את רוצה שאני אקום ואסתובב כדי שתוכלי להסתכל על שאר הגוף שלי?" הוא התגרה בה.

הצבע חזר מיד ללחייה של אוונג'לין. "אנחנו בכנסייה."

"איך זה קשור למשהו?" בתנועה חלקה וחיננית תחב הצעיר את ידו לתוך הכיס הפנימי של מעילו האדום הקרוע, שלף ממנו תפוח לבן לחלוטין ונגס ממנו נגיסה אחת. מיץ אדום כהה טיפטף מהפרי על אצבעותיו הארוכות והחיוורות ומהן אל מדרגות השיש הצחורות ללא רבב.

"אל תעשה את זה!" אוונג'לין לא התכוונה לצעוק. אמנם היא לא היתה ביישנית בחברתם של זרים, אבל בדרך כלל נמנעה מלהיכנס איתם לוויכוחים. אבל נראה שעם הצעיר גס הרוח הזה היא לא תוכל להתחמק מזה. "אתה מתנהג בצורה לא מכבדת."

"ואת מתפללת אל בן אלמוות שהורג כל בחורה שהוא מנשק. את באמת חושבת שמגיעה לו יראת כבוד כלשהי?" הצעיר הנוראי הדגיש את דבריו בעוד נגיסה גדולה מהתפוח שלו.

היא ניסתה להתעלם ממנו. היא באמת ניסתה. אבל היא הרגישה כאילו איזה קסם נורא השתלט עליה. במקום להסתלק משם, אוונג'לין דמיינה את הבחור הזר לוקח את שפתיה במקום את התפוח שלו ומנשק אותה בפיו המתוק מפרי עד שתמות בין זרועותיו.

לא. זה לא יכול להיות...

"את שוב נועצת מבט," הוא הימהם.

אוונג'לין הסיטה מיד את מבטה ופנתה בחזרה אל פסל השיש. דקות אחדות קודם לכן אפילו רק שפתיו של הפסל האיצו את פעימות לבה, אבל עכשיו הוא פשוט נראה לה כמו פסל רגיל, חסר חיים בהשוואה לצעיר המרושע הזה.

"אישית, אני חושב שאני הרבה יותר יפה תואר." לפתע הצעיר עמד ממש על ידה.

פרפרים ריפרפו והתעוררו לחיים בבטנה של אוונג'לין. פרפרים מבוהלים. מַשק כנפיים קדחתני, מהיר מדי, שמזהיר אותה להסתלק משם, להימלט, לברוח. אבל היא לא היתה מסוגלת להסב את המבט.

ממרחק קצר כל כך הוא היה ללא ספק מושך וגבוה יותר מכפי שחשבה. הוא חייך אליה חיוך אמיתי וחשף זוג גומות חן שלרגע קט שיוו לו מראה מלאכי יותר מאשר שטני. אבל היא תיארה לעצמה שאפילו מלאכים צריכים להיזהר מפניו. היא יכלה לראות אותו בדמיונה מבזיק את גומות החן המתעתעות האלה בזמן שהוא מערים על מלאך וגורם לו לאבד את כנפיו רק כדי שיוכל לשחק עם הנוצות.

"זה אתה," היא לחשה. "אתה נסיך הלבבות."