נמרים אמיתיים

1

כמו רוב מקרי השחיתות, זה התחיל בגברים בחליפות.

בוקר יום חול בפאתי הסיטי. לח, חשוך, ערפילי, עוד לא חמש. במגדלים סמוכים, שחלקם התנשאו עשרים קומות השמיימה, חלונות מוארים יצרו באקראי דוגמאות סבוכות בַּשתי וערב של זכוכית ובטון. כמה מאותם אורות העידו כי בנקאים משכימי קום ישובים אל שולחנותיהם להקדים את פתיחת השווקים, אך רובם היו סימן לכך שעובדים אחרים של העיר מבצעים את תפקידיהם, עובדים לבושים באוברולים שמטלות טרום־השחר שלהם כללו שאיבת אבק, ניגוב, ריקון פחים. אהדתו של פול לוֹוֶל הייתה נתונה לסוג השני. או שאתה מנקה אחרי אחרים או שלא — אלו המעמדות החברתיים שיש.

הוא הביט אל הכביש שמתחת. שמונה־עשר מטרים היו מרחק נכבד, במבט אנכי. הוא השתופף והרגיש את השרירים המעורבים מתכווצים ואת הבד הזול נמתח בצורה לא נעימה סביב ירכיו. החליפה שלו הייתה קטנה עליו. הוא האמין שהאלסטיות שלה תפצה על זה, אבל בדיעבד הרגיש דווקא מוגבל בתנועה, ונטול אותה תחושת עוצמה שסבר שתעניק לו.

או שאולי הוא פשוט השמין.

לוול עמד על במה, קרוב לוודאי לא המונח האדריכלי הנכון לזה, מעל קשת שדרכה עבר לונדון ווֹל, כביש דו־נתיבי שחיבר בין סנט מרטין לה גרנד למורגייט. מעליו היתמר מגדל נוסף, אחד מצמד שניצבו בזווית זה לזה, ובו שכנו בנק השקעות מהמובילים בעולם וגם אחת מרשתות הפיצה המובילות בו. כמאה מטרים משם, על תלולית דשא בצד הכביש שלו העניקה את שמו, עמד חלק מהחומה הרומית שהקיפה פעם את הסיטי כולה, ועדיין ניצבה על תילה מאות שנים אחרי שבוניה נפחו נשיפה אחרונה. סמל, עלה פתאום בדעתו של לוול. יש דברים שמחזיקים מעמד, ששורדים שינויי עמדות, ושווה להילחם כדי לשמר את מה שנותר מהם. בעצם בגלל זה הוא שם.

הוא הוריד את התרמיל מכתפו, הניח אותו בין ברכיו, משך ברוכסן ופרק את תכולתו. בעוד שעה בערך תתגבר תנועת כלי הרכב הנוסעים אל הסיטי או מזרחה, חלק ממנה יחלוף דרך הקשת שעליה עמד, וכל המכוניות, המוניות, האוטובוסים והאופניים האלה ייאלצו להיות עדים. ובעקבותיהם יגיע הבלתי נמנע: צוותי החדשות, המצלמות, שיפיצו את בשורתו ברחבי האומה.

הוא רק רצה שקולו יישמע. אחרי שנים שנמנעו ממנו זכויותיו הרגיש מוכן להילחם, וכמו אחרים שקדמו לו, בחר לעשות זאת בדרך מסוימת. ככה נולדות מסורות. הוא לרגע לא חשב שמה שישיג היום יחולל שינוי משמעותי, אבל אחרים במצבו יראו וילמדו, ואולי יפעלו. מתישהו, השינוי יקרה.

משהו זז, וכשהסתובב ראה דמות מניפה את עצמה אל צידה הרחוק של הבמה, אחרי שטיפסה על הבניין מהרחוב שלמטה כמו שלוול עשה עשר דקות קודם. לקח לו שנייה לזהות, אבל ברגע שזה קרה הרגיש צביטת התרגשות, כאילו חזר להיות בן שתים־עשרה. כי זה מה שכל בן שתים־עשרה רוצה לראות, חשב כשצפה בדמות מתקרבת. זאת התגשמות חלומו של כל ילד קטן.

גבוה, רחב כתפיים ונחוש, פסע לעברו באטמן בעננת הערפל הלח.

"הי," קרא לוול. "מגניב."

הוא הסתכל מטה על תלבושתו שלו. ספיידרמן לא ממש הלם את גילו, אבל אנשים לא ישפטו אותו על סגנון: המטרה הייתה להגיע לחדשות הערב, וחליפות גיבורי־על זה בדיוק מה שהתקשורת אוהבת. זה עבד בעבר ויעבוד גם עכשיו. לכן הוא היה ספיידרמן המדהים, והשותף שפגש עכשיו לראשונה, שכל התקשורת איתו התקיימה באנונימיות בפורום אינטרנטי, היה באטמן, והשניים יהיו צמד־חמד לבוקר אחד בלבד, ויככבו במשדרי החדשות עד סוף השבוע. עם יד אחת מונחת על גליל הקנווס שהוציא מהתיק, לוול התרומם על רגליו והושיט את האחרת, משום שגם זה נכלל באותה מסורת עתיקת יומין: גברים נפגשים ולוחצים ידיים, מתחברים סביב מטרה משותפת.

באטמן התעלם מידו המושטת של ספיידרמן והכניס לו אגרוף בפרצוף.

לוול נפל לאחור, והעולם יצא מאיזון: חלונות משרדים מוארים הסתחררו ככוכבים, והאוויר נפלט מגופו, שנחבט בלבנים הלחות. אבל המוח שלו כבר נכנס להילוך עבודה, והוא התגלגל הצידה, מתרחק משפת הבניין, בדיוק כשרגלו של באטמן נשלחה בכוח מטה והחטיאה את המרפק שלו. הוא היה צריך להזדקף, כי איש מעולם לא ניצח בתגרה משכיבה על בטנו, והתמקד בזה בשתי השניות הבאות במקום לתהות למה באטמן בועט בו בכוח. המיקוד כמעט השתלם לו, והוא הצליח להתרומם על ברכיו לפני שחטף עוד מכה בראש. דם הכתים את מסכת ספיידרמן של לוול. הוא ניסה לדבר אבל הצליח לפלוט רק גרגור לא ברור.

ואז הוא נגרר אל שפת הבמה.

הוא צרח, כי היה ברור מה עומד לקרות. באטמן סחב אותו בכתפיים, והוא לא הצליח להשתחרר — לאיש היו ידיים שכמו חושלו מפלדה. הוא בעט ופגע בגוש הקנווס, וזה התגלגל לכיוון השפה ונפרש תוך כדי. הוא הניף זרוע לכיוון מפשעתו של באטמן, אבל פגע במקום בירך שרירית. ואז היה תלוי באוויר, והדבר היחיד שהחזיק אותו שם הוא הלוחם עטוי הגלימה.

לרגע הם היו אחוזים במעין חיבוק, באטמן נוקשה וזקוף, ספיידרמן משתלשל, כאילו דגמנו לאיור שער.

"בשם אלוהים," לחש ספיידרמן.

באטמן עזב אותו.

גליל הקנווס פגע בכביש לפני פול לוול, אבל כבר לא היה גליל בשלב הזה, כי הוא נפרש על האספלט והפך לפיסת שטיח במקום לכרזה שנועד להיות. קריאת הקרב הכתובה ביד באותיות בגודל שלושים סנטימטר, הסכם הוגן לאבות, היטשטשה כשהאדמה הספוגה הרטיבה את הבד, בלוויית כמות מסוימת מדמו של לוול, אך המחזה נותר למרבה המזל חדשותי דיו, ויככב בשִׁפעת משדרים עד סוף היום.

אם כי פול לוול לא יזכה לצפות בהם.

ובאשר לבאטמן, הוא נעלם מזמן.