סופה של רגשות

קולות מתחזקים של מיתרי נבל משכו את רבקה מתיוס משינה עמוקה לבלבול. בחוץ היה אור, והצלונים בחלון היו פתוחים אל נוף של שלג יורד על עצי ארז. איך – ?

אה, נכון. היא חזרה לקנדה.

היא עצמה שוב עיניים ושלחה יד בישנוניות אל ארונית הלילה כדי לכבות את השעון המעורר. היא אפילו לא זכרה שכיוונה אותו.

ידה לא מצאה את הטלפון, אבל הקול נפסק בפתאומיות.

"אל תצרחי," אמר קול גברי בשקט.

היא צרחה ומיהרה להידחק אל לוח הראש, חוטפת את אחת הכריות הענקיות ולופתת אותה אל ליבה ההולם, בזמן שמוחה קלט שהקול הוא קולו של ואן. שום סכנה לא נשקפת לה. הוא לא היה אמור להיות כאן, אבל זה כן היה ביתו. או יהיה ברגע שהיא תחתום על המסמכים שיעבירו אותו לרשותו.

דונובן סקוט, מי שבקרוב יהיה בעלה לשעבר, עמד בפתח והטלפון שלו היטלטל ברפיון באחיזתו. הוא לבש ג'ינס וסוודר בסריגת צמות ושידר סקס אפיל שהיה אפילו קודר ומרשים משזכרה. העוצמה השקטה שלו התעטפה סביבה כמו יד בלתי נראית וסחטה את האוויר מריאותיה.

היא לא ראתה אותו כבר ארבע שנים, ואפילו לא עקבה אחריו באינטרנט, מלבד קומץ תמונות שאחותה דחפה לה לפרצוף. מבחינה חיצונית חלו בו רק שינויים קלים. שערו היה מגולח בצידי ראשו וקצר משהיה למעלה, כך שהוא כבר לא צנח בשובבות לכיוון גבה אחת. הזקן הגזוז שלו שהיה כעת מעוצב בדייקנות, הדגיש את לסתו והבליט את עיניו החומות-זהובות שנראו חדות כעיני נץ אפילו יותר מהרגיל. פיו הביע מתח קודר של היערכות לתחרות. גופו הקרין את האנרגיה הקפוצה המוכרת שתמיד אפיינה אותו. הוא כבר לא השתתף בתחרויות, כך שלא היה רזה כבעבר, אבל גופו עדיין היה שרירי וחזק, בעל כתפיים רחבות ורגליים ארוכות.

עם זאת משהו היה שונה מאוד בהתנהגותו. הוא לא חייך אליה בנחת, אלא הקרין חשדנות ועוינות ושיפוטיות נוקשה כשהרים את הטלפון שלו ואמר, "לא רציתי שתשמעי אותי למטה ותחשבי שאני פורץ."

"טוב מאוד," אמרה בבדיחות. "ביקשתי מעורך הדין שלי להודיע לך שאני מגיעה לקחת כמה דברים. לא קיבלת את ההודעה?"

"קיבלתי אותה. זאת הסיבה שאני כאן." טון קולו הקריר והלקוני גרם לליבה לצנוח בקול חבטה חלול.

היא אגרפה את ידה על הכרית. היא רצתה לקבור בה את פניה. רואים עליה שהיא בכתה? היא הייתה שבר כלי. היא ישנה שעות ספורות והתקלחה אחרי שנחתה אתמול בוונקובר, אבל היא לא הייתה מאופרת ושערה השתחרר מהפקעת שלו. אוי, אלוהים. היא התכווצה בתוכה כשהבחינה בבד המשובץ ירוק וקרם שכיסה את זרועה. היא לבשה את אחת מחולצות הפלנל שלו מעל הסוודר הדק שלה והריחה אותה לפני שהשתטחה על מיטתם ופרצה בבכי תמרורים. הג'ט לג השתלט עליה, והיא משכה מעליה את פינת השמיכה וברחה מהכאב ומתחושת האובדן אל זרועות השינה.

"היה לי קר," מלמלה ויישרה את צווארון החולצה שלו על כתפה. עכשיו כבר בכלל לא היה לה קר. סומק בוער של השפלה התפשט בגופה משום שנתפסה במיטתו כמו זהבה. "חשבתי שאתה בקלגרי?"

"איפה קורטני?" הוא שאל באותו הרגע.

שניהם השתתקו.

כשהשקט התארך והיא הבינה שהוא מחכה שתענה לו קודם, אמרה, "ה... אמ... הטיסה שלה התעכבה. היא עמדה לפספס את טיסת הקישור שלה, ואני לא רציתי שהיא תבלה את ערב השנה החדשה תקועה בוויניפג, אז אמרתי לה להישאר בבית."

החברה הקנדית הראשונה והכי טובה של בקה הציעה להיפגש איתה בוונקובר ולתמוך בה בזמן שבקה תסתום את הגולל על מה שנותר מחייה כאן בוויסלר. בקה הרגישה שהטריחה מאוד את קורטני כשביקשה ממנה לטוס לכאן מהליפקס בשביל כמה ימים עמוסים רגשית וכוס שמפניה בחצות, אבל עכשיו ממש הצטערה שאין לה תמיכה.

"חשבתי שאתה מבלה את חג המולד בקלגרי עם פייזלי?" שאלה, מתייחסת לאחותו.

"הייתי שם."

"הילדים שלה בטח גדלו." היא חייכה רפות והצטערה שלא הייתה לה מערכת יחסים קרובה יותר עם האחיין והאחיינית שלו, אבל היא ופייזלי לא הסתדרו.

"כן."

"התכוונתי להישאר כאן רק כמה דקות, אבל הג'ט לג..." קולה גווע, והיא הרגישה לא-יוצלחת כמו תמיד בחברתו.

האווירה הייתה כה מאולצת ואיומה. אדרנלין רדום בער בעורקיה, כך שכל גופה עקצץ. זו הסיבה שהיא רצתה לבקר בבית בהיעדרו, כדי שלא תצטרך להתמודד איתו ועם רפש הזיכרונות שלהם.

"עורך הדין דיבר בהתחלה על פברואר. הופתעתי כשהוא אמר שאת רוצה להגיע לבית בערב השנה החדשה."

"זה התאריך היחידי שקורטני יכלה לקחת בו חופש מהעבודה. היא חשבה שיהיה כיף לחגוג את ערב השנה החדשה כאן כמו פעם..." קולה של בקה גווע כשגרונה נחסם. שום דבר כאן לא היה כיף. "ארגנו הכול ברגע האחרון."

"לא היית צריכה לעבוד בחגים?"

"אני – " היא הרגישה דקירה קשה של כישלון. למה היא הרגישה כמו מתחזה להודות בזה? "אני כבר לא עובדת בבר. אני, אמ..." היא כחכחה בגרונה. "אני מתחילה ללמוד בקרוב. עבדתי עד ערב חג המולד, ביליתי כמה ימים עם אבא ואולי – הוא התחתן שוב – ובקרוב מתחיל קורס הכנה שאני רוצה לקחת לפני שהלימודים עצמם יתחילו."

"אוה? מה את לומדת?" גבותיו התרוממו בסקרנות שבוודאי נבעה רק מנימוס.

"טכנאית מעבדה?" היא לא התכוונה להציג זאת בטון שואל, כאילו היא רוצה ממנו אישור. אולי היא רצתה. היא סוף-סוף מצאה משהו שהלהיב אותה קצת. המקצוע לא היה סקסי במיוחד, אבל הוא היה משמעותי מאוד מבחינתה.

"אמרתי לעורך הדין שאני יכול לשלוח לך הכול. לא היית צריכה לעשות את כל הדרך עד כאן." מבטו נשלח אל המזוודה הריקה שהיא פתחה והשאירה על הרצפה. עד כה הוכנסה אליה רק שמלת כותנה קיצית.

"אני צריכה לסגור חשבון בנק ישן ו... לחתום על המסמכים." להשלים את הליכי הגירושים. להעביר לידיו את זכות הקניין על הבית. היא יכלה לבצע הכול דרך המחשב, אבל... "למען האמת את רוב הבגדים אני בכלל לא רוצה." מה היא תעשה עם שמלות מעצבים וציוד סקי משוכלל כשתעבוד כטכנאית מעבדה בסידני? "והייתי..."

כשהיא נזכרה למה היא כאן, היא הורידה ממנה את הכרית והניפה את רגליה מעבר למיטה. הג'ינס התרוממו במעלה שוקיה כשהיא הרימה את עצמה מהמיטה. היא ניערה את רגליה וניקתה את ישבנה, ואחר-כך עטפה את עצמה בחולצת הפלנל שלו, בעיקר מתוך התגוננות, לא מקור.

היא לא רצתה להודות ששילמה מחיר גבוה עבור טיסה בשיא העונה ועשתה את כל הדרך לכאן כדי למצוא תליון זהב זול שקיבלה מאימה. וונדה התחילה לענוד את השרשרת אחרי שאימא שלהן נפטרה, ובקה כעסה על עצמה שהשאירה את שלה כאן.

זו הייתה אשמתו של ואן. הוא התחיל לקנות לה עגילים עם אבנים יקרות וצמידי טניס ותליוני אר דקו על שרשראות מזהב לבן. תליון זהב צנוע לא התאים לבגדי המעצבים היוקרתיים שמשפחתו לבשה. היא הייתה אומרת לו לשלוח לה את השרשרת אילו ידעה איפה השאירה אותה, אבל היא לא זכרה מתי הייתה הפעם האחרונה שענדה אותה.

"אני מופתעת שלא העברת הכול לאחסון." היא העבירה מבטה מהדלת אל הארון, שם בגדיה נרכסו בחליפונים כדי להגן עליהם מפני אבק, אבל פרט לכך נותרו בדיוק כפי שהשאירה אותם.

"אני לרוב בדירה שלי בוונקובר."

המילה דירה נשמעה כל-כך צנועה. זה היה פנטהאוז שהשקיף על פארק סטנלי, קול הרבור והחוף הצפוני.

ואן ניגש אל ארונית הלילה והטה את בקבוק היין שהיא פתחה מתוך נקמנות, מזגה לכוס והעלתה איתה לכאן מתוך כוונה לשתות את כולו בעצמה.

"אתה כועס?" שאלה בעצב.

נוכל לשתות אותו ביום הנישואים החמישי שלנו, אמרה כשהוא קנה את הבקבוק. הם יצאו לסיור יקבים באוקנגן בירח הדבש שלהם. היין היה מבציר מובחר, עלה מאתיים דולר, והיה צריך להישמר במרתף לפחות חמש שנים.

"תלוי," אמר ביובש. "הוא מקורקק?" הוא הרים את הכוס שלה כאילו הם חלקו מנות לאורך כל התקופה הזאת ולגם ממנה. התעמק. גבותיו נזקפו. "היה שווה לחכות."

המבט שהוא הישיר אליה עורר מתח בבטנה ותחושה חלולה בחזה.

"הוא הפיל אותי כמו חץ הרדמה," מלמלה וניגשה אל חדר הארונות, שם מגירת האביזרים שלה כבר נסרקה ללא הצלחה. "אכפת לך להוריד לי את קופסת הנעליים הזאת? אני זוכרת במעורפל ששמתי בה את המשקפיים הישנים שלי וכמה מסמכי נסיעות. אני רוצה לראות מה עוד יש בה."

"שמרת את המשקפיים שלך?" הוא מימן את תיקון הראייה שלה זמן קצר אחרי שהתחתנו.

המסגרת הייתה זולה ומיושנת, והמספר חסר כל תועלת. היא הייתה צריכה לתרום את המשקפיים אחרי ההליך הרפואי, אבל, "בילדותי ההורים שלי איימו עליי במוות איטי ומכאיב אם אאבד או אשבור את המשקפיים שלי."

משפחתה הייתה ענייה. גם היום היא הייתה, בהשוואה למשפחה שלו. אחותה אמרה לה לבקש מוואן לשלוח אליה את כל הדברים שלה כדי שהיא תוכל למכור את הפריטים שלא שתרצה בקונסטיגנציה, אבל גם ככה המשפחה שלו חשבה שהיא רודפת בצע חמדנית.

לא, החליטה. היא תיתן לו להיפטר מהתכשיטים ומהבגדים כפי שימצא לנכון. היא תתגרש ממנו ותעביר לידיו את הבית ותסתפק רק בהסדר נקוב. הבדלים בלתי ניתנים לגישור אף פעם לא נראו כה מילוליים, אבל תמיד היה ביניהם אי-שוויון גדול שלא אפשר להם למצוא שביל ביניים – במיוחד כשהתברר לבקה שהיא לא יכולה להעניק לו את הילדים שהוא רוצה.

אחרי שעיכלה את הבשורה הקשה, היא ניסתה לדמיין עתיד שיאפשר לה להיות מאושרת עם עצמה ולא לחשוב שהאושר יהיה אפשרי רק בתור רעיה ואם.

היא הגיעה לכאן כדי לסגור מעגל בחצות הלילה. שנה חדשה, חיים חדשים, בקה חדשה.

כי בעבר היא ממש הצליחה להמציא את עצמה מחדש.

חדר הארונות שלה היה גדול כמו חדר השינה שלה בסטודיו המושכר הזעיר החדש שלה בסידני, אבל היא הרגישה כאילו היא בתוך ארון שירות כשהוא נכנס ועמד קרוב אליה, מפיץ את הארומה המתובלנת, העצית, הרעננה שלו.

הוא הוריד את קופסת הנעליים, הטה אותה הרחק מהם, סילק את האבק בנשיפה ופתח מעט את המכסה. הוא הביט בה בציפייה.

היא ראתה את המשקפיים שלה בנרתיק הבד שלהם, יחד עם מטען מיותר של טלפון, קומץ מתכונים וכמה מחרוזות סגולות, ירוקות וזהובות ממסיבת מרדי גרא שבה השתתפו זמן קצר אחרי נישואיהם.

תחשפי חזה, ביקש כשחזרו אחר-כך הביתה, שתויים במקצת וחרמנים מאוד. היא הסירה במהירות את החולצה והחזייה שלה, ואחר-כך התיישבה בחיקו על קצה המיטה, והוא פיתל את המחרוזות הארוכות סביב שדיה, ואז חפן את ישבנה והרים אותה על ברכיה כדי שיוכל למצוץ את פטמותיה.

הוא זכר...?

היא שלחה לעברו מבט מהוסס וכמעט נמסה תחת התלקחות החום במבטו. הוא זכר הכול. חושניות הקשיחה את הזוויות החדות של פניו ונעצה חנית זהובה בבטנה.

עורה נמתח ונעשה לה כל-כך חם עד שהיא הרגישה שהיא נכווית. התשוקה שהתעוררה ביניהם כמו רוח רפאים הייתה משפילה, אך הערגה ריתקה אותה למקומה. היא לא יכלה לשכוח איך הניחה לו לעשות בה כרצונו באותו לילה. הרבה, הרבה לילות, אבל בלילה ההוא במיוחד. כשהוא האיץ בה להכניס אותו לפיה, היא כרעה לרגליו, ליטפה אותו והקשיבה לו כשהוא ליטף את שערה והסביר לה בפרוטרוט מה הוא רוצה לעשות לה.

ואז, לפני שאיבד שליטה, הוא קיים את הבטחתו. הוא הפשיט אותה עד שרק המחרוזות האלו נשארו עליה והעניק לה את מה שמנע מעצמו, יורד על ברכיו על הרצפה, קובר את ראשו בין ירכיה וגורם לה לצרוח.

היא עדיין התנשפה כשהוא נדחק לתוכה. הוא היה פראי, אבל בצורה טובה, והיא גמרה שוב לפני שהוא נשכב על הגב והושיב אותה מעליו, והיא עשתה כל שביכולתה כדי להביא אותו אל הקצה.

עם זאת ואן ניחן במשמעת עצמית חסרת רחמים. הוא היה אתלט ברמה עולמית עם סיבולת מגוחכת. הוא אמר לה בקול חצצי כמה היא לוהטת, כמה היא מענגת אותו, בזמן שחדר לתוכה. כמה הוא אוהב לראות אותה נכנעת לעונג.

היא התנפצה והוא התרומם לישיבה, קיפל את ברכיו מתחתיו והחזיק אותה כשרגליה כרוכות סביב מותניו. היא התקמרה לאחור כך שהמחרוזות היו משקולת דמוית קולר סביב צווארה והוא הרכין ראש והתענג על שדיה, מעורר בה תשוקה חדשה ופועמת שהציפה אותה כליל.

אף אחד אחר לא גרם לה להרגיש ככה – כמו אלילה. כאילו אי-אפשר לעמוד בפניה. והיא התמסרה לו ללא בושה.

כשהיא התחילה להשתולל והייתה על סף התפרקות, הוא הושיב אותה בחיקו, כך שהיא לפתה את צווארו ונישקה אותו בפריקת עול מוחלטת. המחרוזות השתלשלו במורד גבה ופטמותיה הלחות התחככו בהנאה בחזהו הקשה והחם כשהוא ננעץ בתוכה.

היא הייתה מעורפלת. חסרת עכבות ולא יודעת שובע. חנוקה מנשיקותיו ומתפתלת איתו, כך שהם כמעט התמזגו לאחד. מילים נעלמו. באותם רגעים פועמים ונפלאים הם היו מתואמים לחלוטין ודיברו בשפה פרימיטיבית משלהם.

השיא שטף את שניהם בו-זמנית והעיף אותם אל עולם אחר מנותק מהמציאות, שהיו בו רק חום ואור לבן ועונג עילאי. עולם שהיה אמור להחזיק אותם בתוכו לנצח נצחים. אבל זה לא קרה.

היא נחתה בחזרה מאותו זיכרון מושחת וראתה שאישוניו התרחבו כל-כך עד שהקשתיות שלו היו רק טבעות זהובות סביב עיגולים שחורים תהומיים.

בקה ליקקה את שפתיה בהיסח הדעת, חלושה מהחושניות, והכמיהה לאותה תשוקה אבודה נהמה בתוכה כמו שד.

הקו הקשה של פיו התרכך לבסוף. היא שמעה שני קולות נפילה קלושים רחוקים, אחד כמעט בלתי נשמע, האחר חזק יותר ומלווה ברעש של חרוזים נשפכים.

הדבר היחידי שהיא באמת הרגישה או ראתה או קלטה היה הכוח שחיבר ביניהם. מגנטים שמוצאים את הקוטביות שלהם ונצמדים זה לזה בקשר בל יינתק. הפה של ואן נחת על פיה וזרועותיו החזקות הצמידו את גופה אל גופו.

ערגה ואובדן ורעב חושי פעלו כמו ניצוצות על חומר הבעירה שתמיד היה שם. תמיד. פיו נטה הצידה וסחף ובזז. היא נהנתה מזה. היא התמסרה לו וכרכה את זרועותיה סביב צווארו, משטחת את שדיה אל חזהו, נצמדת אליו כשזרועותיו סגרו עליה בחוזק מכאיב.

היא שמחה על הכאב הזה. על אותן טבעות נוקשות שכמעט חסמו את נשימתה. היא הרגישה כאילו הוא תפס אותה ברגע האחרון לפני שכמעט נפלה אל מותה מקצה צוק. תחזיק אותי חזק יותר. תשמור עליי.

פיו היה קשה באופן דומה כשהוא טייל על פניה, כאילו הוא היה מורעב שנים, בדיוק כמוה. ידיו ירדו אל ישבנה והטו את ירכיה אל מפשעתו, ואילו פיו כבש את פיה ולשונו נדחקה פנימה בדיוק כמו באותו לילה שבו היה קבור בתוכה.

התאווה המינית היא שאיחדה ביניהם מלכתחילה. היא הייתה פראית ומופלאה – סערה מתנפצת ששאגה והלהיבה וסילקה כל מכשול מדרכה.

זו הייתה סערה שזרעה הרס.

בקה הסיטה את ראשה לאחור בהתנשפות מבוהלת, נאבקה להשתחרר מאחיזתו, דחפה את זרועותיה ביניהם וכשלה מעט כשדרכה על המשקפיים שלה. הם נשברו בנרתיק שלהם תחת העקב המכוסה גרב שלה.

ואן אחז בזרועה כדי לייצב אותה, ואז העביר יד על פניו.

"לא התכוונתי לעשות את זה." הוא גידף בחדות ופנה ממנה. היא ראתה אותו מסדר את חזית מכנסיו כשיצא מחדר הארונות. הוא המשיך ללכת ויצא מחדר השינה אל המסדרון.

בקה הרועדת כרעה כדי לאסוף הכול בחזרה לקופסה. היא סגרה את המכסה, הניחה את הקופסה בצד, ובהלם קדחתני החזירה הכול למקום כדי שתוכל להעמיד פנים שדבר לא קרה.

זו הסיבה שהיא לא רצתה להגיע לכאן כשהוא באזור. עורה היה מתוח וחם ומעקצץ. ליבה היטלטל בחלל הפעור בבית החזה שלה. גוש הופיע בגרונה. רגשות אמורים לבוא לידי ביטוי בתחושות גופניות, הזכירה לעצמה, אבל למה הם חייבים להכאיב כל-כך?

ואן אף פעם לא הכאיב לה במתכוון, אבל השהות במחיצתו הייתה כאב רצוף, בעבר וגם היום. כאב לה להביט בו, להרגיש שהיא מתעוררת לחיים כאילו היא משתמשת בשרירים מנוונים. כאב לה לחוש את העונג החד של מגעו, וכאב לה לנשק אותו בלהט כזה ולראות אותו מתרחק.

כאב לה להיפרד ממנו כשהיא עדיין נושאת את שמו.

זו הסיבה שהם מתגרשים, הזכירה לעצמה. זו הסיבה שהיא תכננה להתגנב פנימה, למצוא את השרשרת ולהשאיר לו פתק שמאחל לו כל טוב. נדרשה לה שעה כדי לבחור את הכרטיס המתאים לכך.

היא רצתה להשאיר את העבר מאחור. היא תפסיק להתעסק במה-אם ובאכזבות ובאשמה. היא לא תיקח איתה הביתה האשמות חדשות.

היא עדיין הרגישה מעורערת כשיצאה מחדר הארונות, ניגשה אל ארונית הלילה והרימה את כוס היין ביד רועדת. היא הניחה את שפתיה על אותה נקודה שבה נגע פיו.

אל תחשבי על זה.

אבל כבר היה מאוחר מדי. מוחה וגופה נדלקו כשהיא נזכרה בכל המקומות שבהם נגע פיו. בכל המקומות שהיא כמעט אפשרה לו לנדוד אליהם, דקות בלבד אחרי שראתה אותו שוב.

דמעות חמות צרבו בעיניה.

לעזאזל איתך, ואן!

לעזאזל איתך, בקה.

ואן יצא אל הקור הממריץ של המרפסת הצמודה למטבח וניסה להאט את שעטת דמו כדי שיוכל לחשוב על משהו נוסף מלבד היכולת המתמדת של בקה לחסל ללא מאמץ את השליטה העצמית שלו.

הוא שכח כמה קל היה לה להביא אותו מאפס לשישים ולהחזיק אותו שם.

אולי הוא חסם את הזיכרון במתכוון, כי היה משפיל מאוד לחוות הפסד כה מהיר ומהדהד. נגד עצמו.

הוא צבט את גשר אפו והרגיש כאילו עצם נוכחותו כאן מהווה הפגנת חולשה. הגירושים שלהם היו צריכים להיכנס לתוקף כבר מזמן, והוא הרגיש מוכן לסיים את ההליכים, אבל הוא הכניס לעצמו לראש את פברואר והופתע כשקיבל אי-מייל מעורך הדין שלו שבקה תבקר בבית בהיעדרו.

כשהוא ארז לעצמו תיק ונכנס לרכב השטח שלו, הוא אמר לעצמו שהוא מגן על רכושו, מוודא שהיא תיקח רק את מה שבאמת שייך לה. הוא כבר לא היה אותו טיפש נאיבי שהאמין שהקרובים אליו לא ידפקו אותו.

הוא ובקה כבר אפילו לא היו קרובים. עברו ארבע שנים, אבל בשונה מאביו, בקה לא הגיעה משושלת ארוכה של אנשים שלקחו דברים שלא שייכים להם. היא אף פעם לא ניצלה את עושרו ותמיד הרגישה אי-נוחות לגביו.

זה מה שהיא רוצה שתחשוב, הוא היה יכול לשמוע את אביו אומר.

כמה אירוני שוואן הגן בלהט על בקה מול אדם שבסופו של דבר בגד בו בגידה הרבה יותר כואבת ממנה.

למען האמת, הוא עדיין לא הצליח לקבוע מאיזו בעיטה בבטן התקשה יותר להתאושש. כשבקה אמרה לוואן שנישואיהם היו טעות ונשארה בסידני, הוא נפרד ממנה במחשבה שאף אחד לא היה יכול להנחית עליו בהפתעה מכה גדולה יותר.

אך בתוך שעה נודע לו שאביו רוקן את הכספת המשפחתית. ואן מיהר הביתה כדי לטפל בעניין, ונישואיו המשיכו לגווע מתוך הזנחה בזמן שהוא הזדרז להציל מאות מקומות עבודה, שיכוני דיור בשווי מולטי-מיליון דולר ואת הדיבידנדים של אימו ואחותו.

הוא הצליח להסתיר את הסקנדל במשך שבוע, עד שמצא דרך לשלוט בנרטיב, אבל העובדה שבקה לא יצרה איתו קשר כשהתפרסמה הידיעה שמצבו הכספי ספג פגיעה, העידה כאלף עדים על הסיבה שהיא התחתנה איתו מלכתחילה.

כל הסיפור היווה תזכורת כואבת למשהו שהוא תמיד ידע אבל התחיל לחשוב שרק מעיד על ציניות מצידו – שכל אדם יכול לבגוד בך. למעשה כשאתה נותן באנשים אמון, אתה מזמין אותם לרמות אותך.

מאז אותו יום ואן חיכה שבקה תחשוף את פרצופה האמיתי וציפה לחטוף עוד סכין בגב.

היה ביניהם נתק ארוך מאוד. שנים של שתיקה. הוא שקל פעמים רבות לפתוח בהליכי גירושים בעצמו, אבל למה לטלטל את הסירה?

לפני כמה חודשים הגיעה סוף-סוף הבקשה. היא רצתה שהוא יקנה ממנה את חלקה בבית הזה. זה הכול. היא לא הציבה שום דרישות לגבי האינטרסים העסקיים המשפחתיים או האישיים השונים שלו. היא לא ביקשה ממנו לשלוח לה את כל חפציה. היא תגיע לקחת מה שהיא רוצה לפני שהטיפול בניירת יושלם.

הכול נשמע פשוט מדי, ואכן היא ניסתה להיכנס לכאן כשגבו היה מופנה.

אבל מה היא רצתה לקחת? את התכשיטים שהוא נתן לה? את האמנות שהייתה בעלת ערך אבל לא יקרה מפז? את המכונית הסקסית עם הגג הנפתח שהייתה רשומה על שמה ושלשלוח אותה לאוסטרליה יעלה פי שניים ממה ששילם עליה מלכתחילה?

הוא הרהר בכל זה כשנהג בתנאי מזג אוויר שהלכו והחריפו, סוחט את דוושת הגז מתוך בהילות להגיע לכאן.

כשהגיע הוא היה בטוח שפספס אותה. הוא לא ראה שום סימני צמיגים על כביש הגישה הארוך והתלול, רק עקבות רגליים שהשלג הבלתי פוסק מילא כך שהיה בלתי אפשרי לקבוע לאיזה כיוון הן פנו. הוא נהג בפיתול לעבר הבית ונכנס עם רכב השטח לערימת שלג שיהיה עליו לגרוף מדלת החניה הסגורה לפני שיוכל לאחסן בפנים את הרכב.

הוא נכנס לבית, ראה את המעטפה על שולחן האוכל וניגש לקרוא... כלום. הכרטיס היה ריק. לא הייתה בו אפילו אִמרה עלובה מודפסת שיש סיבה לכל דבר או איזה קשקוש אחר שמאפיין כרטיסי ברכה.

הוא לא הבין מדוע הכרטיס הנקי שרט אותו חזק מספיק כדי להשאיר חריץ על הגרניט שתפסה את מקום הלב שלו, אבל כשעמד שם והרגיש ריק כמו הכרטיס, הוא הבחין בג'קט ובנעליים בגומחה שליד הדלת.

היא עדיין הייתה שם.

הוא חלץ את מגפיו המכוסים בשלג כשנכנס כדי לגשת לחפש אותה, וקרא בשמה. הדלת השמיעה קול כשהוא נכנס, אבל היא לא שמעה כלום. כשהגיע לחדר השינה, הוא גילה שהיא שקועה בשינה עמוקה.

הוא הרגיש כאילו חטף בעיטה בחזה כשהתבונן בה. במקום נמוך יותר. למען האמת, היצר המיני שלו התחיל להתעורר עוד לפני שהוא יצא מקלגרי.

וזה לא שהיא שכבה שם עירומה ומפתה. היא לבשה את אחת מחולצות הפלנל שלו, אבל מלבד כף רגל גרובה והקצוות בגוון האפר של שערה, הוא ראה בעיקר רק את השיזוף על לחייה המנומשות. נערת קיץ, הוא קרא לה לפעמים כשהיא התחפרה בו והתלוננה שקר לה. היא קראה לו בצחוק ג'ק פרוסט וצווחה כשידיים קרות גלשו מתחת לחולצה שלה.

אנחנו שונים מדי. זו הייתה טעות.

זו באמת הייתה טעות. עם הזמן הוא הבין שהם היו ילדים כשברחו כדי להתחתן לפני חמש שנים, נאיבים מכדי לנהוג בחוכמה. הוא היה צריך להיות חכם יותר. הנישואים הכושלים במשפחתו לימדו אותו שכדי שנישואים יחזיקו מעמד, לא מספיק להגיד "כן" באימפולסיביות.

ואן ידע שלפעמים עושים טעויות. קורה. לפעמים הוא נתקע עם המגלשיים בבליטה או טעה בחישוב פנייה. הדבר החשוב היה ללמוד ולהתאושש ולהשתפר. טעויות לא מוכיחות שהגיע הזמן לפרוש. כל עוד אתה מנסה, אתה לא נכשל. אולי הוא לא ניצח בכל תחרות ותחרות שנרשם אליה, אבל הוא לא נכשל. הוא תמיד המשיך להתאמן עד שצבר מיומנות וניצח.

אך כשראה את בקה ישנה במיטתו בפעם האחרונה, בפיו עמד טעם מריר של כישלון.

זה לא חייב להיות ככה, נזף בעצמו. תגמור את זה יפה.

אולי זה היה יכול לקרות אם הם לא היו מוצצים אחד לשני את הדם כמו עלוקות. הזקפה שלו עדיין נלחצה בעיקשות אל רוכסן הג'ינס שלו, למרות שהוא עמד במרפסת ברוח נשכנית שהעיפה בפניו פתיתי שלג קפואים.

זו הסיבה שהוא התחתן מתוך גחמה ונכשל. בקה הוציאה אותו משיווי משקל במבט מעושן אחד. הגיע הזמן להשאיר את זה מאחוריו.

רק ש... הוא סינן קללה חרישית כשהתחוור לו שמרוב שלג הוא לא רואה את האגם.

חוש שישי גרם לו להביט לעבר החלונות בדיוק כשבקה הופיעה בתחתית המדרגות. היא פשטה את חולצת הפלנל שלו ולבשה כעת קרדיגן עם חגורה מעל סוודר צמוד וג'ינס. הקשמיר הרך שצבעו ורוד פטל חבק כל קימור בגוף החתיכי שלה.

הוא בלע רוק והרחיק את הצווארון מצווארו כדי לשחרר שטף חום חדש של חרמנות.

בתוך הבית בקה הביטה סביבה. כתפיה צנחו באנחה נרגזת כשהיא הבחינה בשקית הקניות על הרצפה ליד הדלת. היא ניגשה להרים אותה.

ככל שדברים רבים יותר השתנו, כך הם נשארו אותו הדבר. חלב לא מחמיץ משהות של חמש דקות מחוץ למקרר, אבל היא שנאה שהוא שכח לשים אותו במקום.

ואן פתח את הדלת בהסטה ונכנס לבית, והיא צווחה, קפצה וכמעט שמטה את המצרכים.

"ידעת שאני כאן," התעקש. "זו הסיבה שהערתי אותך, כדי שתדעי שאני כאן ולא תגיבי ככה. אני גר כאן," אמר בפעם המיליון, כי היא תמיד קפצה בבהלה וצרחה כשהוא הגיח מעבר לפינה.

"באמת? לא הרגשתי," רטנה כשהניחה את השקית על האי והוציאה את החלב כדי לשים אותו במקרר. "ביליתי כאן כל-כך הרבה לבד עד ששכחתי בכלל שאני נשואה."

"אני הרגשתי," הטיח בה בעוקצנות דומה.

הם הזעימו פנים זה אל זה. הנימוס שהם הפגינו באותן דקות ראשונות בקומה העליונה נזנח כליל – קרוב לוודאי בגלל שהמודעות המינית המחודשת עדיין התפתלה והשמיעה קולות לוחשניים כמו סל מלא בנחשי קוברה שמאיימים לתקוף שוב.

בקה הסבה את המבט ראשונה והכניסה את הביצים למקרר יחד עם שני סטייקים של אנטריקוט וחבילת בייקון.

היא שנאה להיות מתויגת כחמודה ושנאה שלוטשים בה עיניים, לכן ואן ניסה להימנע משני הדברים, אבל ברצינות. היא הייתה מעוגלת וישנונית והקשמיר הזה נצמד אליה כמו עור שני. היא הייתה נמוכה מהממוצע, ותמיד התאמנה ללא כל עקביות, אבל הטבע חנן אותה בסימטריה נשית מופלאה בצורת הספרה שמונה. שדיה הנדיבים היו גבוהים ומוצקים מעל מותניים צרים, וירכיה התרחבו אל ישבן עגול משגע ומוצק לא פחות. שערה הדק היה בצבע חום חם עם גוונים מהשמש, פיה רחב, ועיניה החומות הכהות מלאות רגש.

כשהיא חייכה, הופיעו אצלה גומות שוואן קלט פתאום שהוא לא ראה כבר זמן רב מדי.

"אני לא מוכרחה להיות כאן עכשיו," אמרה כשהכניסה את הקפה לארון. "אם אתה יוצא לגלוש מחר, אני יכולה לחזור כשלא תהיה."

"אני רוצה להכין לי לשתות." הוא שלח יד אל הקפה לפני שהיא סגרה את הארון.

היא חטפה את ידה בחזרה וכשלה פסיעות אחדות לאחור, מזעימה פנים בהאשמה.

את נישקת אותי בחזרה, בקה.

מבטיהם התנגשו לפני שהוא פנה לפשפש במגירה כדי להוציא את כף המדידה לקפה.

"רוצה גם? את לא חוזרת כי את לא הולכת לשום מקום. אנחנו נכניס את השנה החדשה ממש כאן." הוא החווה בסנטרו אל החלונות שטיפסו עד לתקרה הקמורה. האגם הקפוא הוסתר מאחורי השלג הכבד הבלתי פוסק מעבר לזכוכית. דמדומים כחולים-אפורים ירדו.

"יש לך רכב ארבע על ארבע, לא?" שערה קיפץ בפקעת שלו והחל להשתחרר כשהיא סובבה את ראשה. היא תיקנה את שערה והחזירה את מבטה אליו, זרועותיה נעות בחינניות מסתורית של עכבישה שטווה את קוריה. "איך הגעת לכאן?"

הוא הקפיד לא להביט בחזה שלה, אבל הגיעה לו מדליה על הצלחתו.

"תחזיות מזג האוויר לא מעניינות אותי," השיב בגינוי עצמי. אחרת הוא היה מוותר על תחרויות רבות לפני ההעפלה להר. "כוח הכבידה דחף אותי לאורך שביל הגישה, ואני לא אטפס בחזרה עד שאוכל להתניע את הטרקטורון ולחבר את להב השלג. אפילו אז אצטרך לפזר קצת חצץ בשביל שיהיה לצמיגים במה להיאחז. אני לא יודע אם יש לי בכלל." הוא גירד מתחת לסנטר והבחין במבט הנבגד שהיא העיפה בחלונות.

תאמיני לי, מותק. אני מבואס בדיוק כמוך.

רגע אחרי שהמחשבה צצה, הוא תהה אם הוא כן עם עצמו לגמרי.

"איך היה הכביש?" היא הוציאה את הטלפון שלה מהתיק, שהיה תלוי מתחת למעיל שלה, והסיחה את דעתו כשענטזה בחזרה. "השתמשתי בשירות נסיעה שיתופית כדי להגיע אל תחילת שביל הגישה והמשכתי ברגל. אני יכולה לפגוש רכב שיתופי למעלה ולחזור למלון שלי."

"המפלסות יהיו עסוקות בפינוי הכבישים הראשיים. וערב השנה החדשה עכשיו," הזכיר לה. "הנהגים יגבו סכומים מופקעים כדי להסיע שיכורים בין מלונות בכפר. הם לא ייקחו סיכון שהמכונית שלהם תתחפר בשלג ויעשו את הדרך לכאן."

"אז מה אני אמורה לעשות? להישאר כאן? כל הלילה? איתך?"

מה הוא? רוצח סדרתי?

"תחילת שנה נפלאה," אמר בחיוך לעגני.