עיר מקלט

1

גל קור הכה בפניה של מיכל פולג כאשר ירדה ממונית השירות, והיא הידקה את מעיל הרוח לגופה. כמו תמיד, היא לא לבשה מספיק בגדים חמים, וכרגיל, לא היתה לה מטרייה. לשמחתה היתה הפוגה ב"סערה" שעליה דיווח בדרמטיות קריין החדשות, ולא ירד גשם. ככה זה כאן תמיד, חשבה: מקצת גשם עושים סערה, אבל מהסערות האמיתיות, מהדברים החשובים באמת, מתעלמים. לפני מונית השירות שממנה ירדה עצרה מכונית לבנה, וגבר גבוה לבוש מעיל עור יצא ממנה, ומבטו מופנה אליה.

היא החלה לפסוע במהירות מכיכר מילאנו לכיוון רחוב יהודה המכבי. עוד חמש דקות תהיה בבית. זה היה יום קשה. היא מתנדבת באס"ל כבר מעל שנה. בדרך כלל הם סוגרים את המשרדים בשעה חמש בימי שישי, אבל בימים כאלה של קור וגשם הם עמוסים במיוחד, ולכן נשארה שם עד שעה כל כך מאוחרת. ארגוני סיוע לפליטים לא יכולים להרשות לעצמם יום עבודה "רגיל". הם משתדלים למצוא פתרונות לכל אלה שאין להם קורת גג — וכאלה יש הרבה — אך ידם קצרה מלהושיע.

משהו לא טוב עובר עליה. בזמן האחרון היא מרגישה נסיגה, כאילו חזרה לימים שרק התחילה לעבוד שם. משהו בחספוס שלה, בחומת ההגנה שבנתה לעצמה, מתפורר. בימים הראשונים היתה יושבת פעורת פה מול הסיפורים שנחשפה אליהם, מבלי לדעת איך להגיב. היא היתה חוזרת הביתה ושוכבת על הספה עם שקית של ירקות קפואים על המצח, בוהה בתקרה. לא היה לה מושג איך להכיל את מה ששמעה. היא הרגישה שהיא מגששת באפלה, שנזרקה למקום זר, לפלנטה אחרת שאינה מבינה את החוקים שלה. עם הזמן למדה מה לומר, איך ואיפה ניתן לעזור והיכן לא, ובעיקר איך להקשיב ולשתוק. זה היה הֲאגוֹס, המתורגמן שלהם. הוא זה שלימד אותה שלשקט יש את העוצמה שלו, ושלהאזין לאנשים, לפעמים, מועיל יותר מאשר לצרוח עד לב השמים. למרות שלצרוח עד לב השמים זה בדיוק מה שהיא רוצה לעשות עכשיו, כי את האגוס, למרות העוצמה והשקט שלו, גירשו מכאן בחזרה למדינה הארורה שממנה ברח, ואז רצחו אותו, בדיוק כפי שחששה שיקרה.

זהו. נמאס לה מחוסר האונים, מאי-היכולת שלה לשנות דברים! היא רוצה לפעול, לא רק להכיל. לחולל שינוי גדול, לא רק לכבות שׂרֵפות.

לכן החליטה, לפני כמה ימים להגיש תלונה ללשכת עורכי הדין. חוות הדעת של משרד החוץ, זאת שהיתה מצילה את האגוס, הוסתרה מבית המשפט בידי עורך הדין יריב ניניו, הנחש הזה. ולכן, אפילו שאיתי התנגד שתגיש את התלונה, היא החליטה שהיא חייבת לעשות משהו, שאי אפשר לעבור על זה בשתיקה.

כשחצתה את הכיכר ראתה מזווית העין שהגבר במעיל העור צועד מאחוריה. פסיעותיו הידהדו ברחבה שננטשה בשל "הסערה" והשעה המאוחרת.

האנשים שהיא מטפלת בהם זקוקים לה ממוקדת ומסורה. הם חשים את העצבנות שלה. מאז שהאגוס איננו אין לה עם מי לדבר. איתי טרוד מדי, ולאחרונה כל שיחה ביניהם מסתיימת בוויכוח. עם ארמי, המתורגמן השני ועכשיו גם היחיד, קשה לה לדבר. היא יודעת שהוא מאוד מסור לאנשים שאיתם הוא בקשר, והיא תמיד מרגישה אשמה לידו, כאילו מצבם הקשה של הפליטים הוא מעשה ידיה. נראה לה שמבחינתו היא נציגת הממשלה. עשירה, לבנה, מסודרת.

היא העיפה מבט לאחור. בקושי שני מטרים הפרידו בינה לבין הגבר שהביט עכשיו ישירות בעיניה, פניו חתומות. דווקא כאן, בצפון הישן של תל אביב, באזור שהוא לכאורה כל כך מוגן ובטוח, היא מפחדת. בתחנה המרכזית היא מסתובבת לבדה בלי כל חשש. אנשים פשוט לא מבינים את זה. הגזענות, הדעות הקדומות, נטועות עמוק כל כך שקשה לעקור אותן, במיוחד כשהמדינה וחבר הכנסת הנתעב הזה, אהוד רגב, מנהלים מסע תעמולה בלתי פוסק נגד הפליטים ה"מסוכנים", ה"שיכורים", ה"אלימים", "נושאי המחלות". לך תסביר להם שמדובר באנשים שרוצים וחולמים לחיות חיים נורמליים ושקטים, שאחת הסיבות לכך שעזבו את ביתם ואת מולדתם היא כדי לברוח מאלימות.

היא המשיכה לצעוד במהירות, מנסה לפתוח פער בינה לבין הגבר שנצמד אליה. אולי זאת סתם פרנויה והיא טועה, ניסתה לשכנע את עצמה. היא פנתה ימינה לרחוב קטן, רק כדי לבדוק. ממולה ניצב בניין קופת חולים, חלונותיו מוחשכים. גינת הילדים הקטנה, שבבקרים מלאה בזאטוטי השכונה ומטפלותיהם, היתה עזובה. הרוח הניעה את הנדנדות קדימה ואחורה. לא, היא לא מדמיינת. הגבר עוקב אחריה. היא שמעה את צעדיו קרבים ובאים.

בעולם שבו היא חיה מסתובבים שני סוגים של ישראלים: כאלה שמנסים לעזור ולעשות טוב, וכאלה שמבקשים לפגוע, לנצל, לעשוק. במציאות חיים כל כך קיצונית אין מצבי ביניים. רק שדים ומלאכים. לא היה לה ספק לאיזו קטגוריה משתייך הגבר שעוקב אחריה.

היא הגבירה את הקצב. חולצתה נצמדה אל גופה, ספוגה בזיעה. כבר לא היה לה קר. לעזאזל, מה היא עושה עכשיו? זאת היתה טעות לפנות לרחוב הקטן הזה. למה עשתה שטות כזאת?

למרות שלא ראתה מימיה את הגבר במעיל העור, היה לה ברור שהוא נשלח על ידי האנשים שעמם התעמתה שלשום בתחנה המרכזית. האגוס אמר לה בפירוש לא להתעסק איתם, אבל היא לא היתה מסוגלת... כן, כמו שאמא שלה תמיד אומרת באנחה כבדה: "למיכלי שלי יש כישרון להכניס את עצמה לצרות."

עברו כבר חודשיים מאז פנתה למשטרה, אל היחידה לפשיעה כלכלית. זה היה הדבר הראשון שעשתה לאחר שהאגוס גורש. היא סיפרה להם את מה שהאגוס אמר על "הבנקאי". אפילו הצליחה לצלם אותו יוצא מאחת המסעדות ברחוב פין ונתנה את התמונה למשטרה.

אבל שום דבר לא קרה. "הבנקאי", שאת שמו טרם הצליחה לברר המשיך להסתובב בתחנה המרכזית באין מפריע. שלשום, כשהבחינה בו שוב, פשוט לא הצליחה להתאפק יותר. היא בדיוק יצאה מהמעון לנשים בנווה שאנן, שתמיד מדכדך אותה כל כך, וראתה אותו צועד בין הפליטים בחליפתו המהודרת ובצעדיו השחצניים, כאילו כלום. היא התקרבה והתחילה לצעוק עליו באמצע הרחוב שהוא בן זונה סחטן, פושע מסריח שהכסף שלו מממן אונס, הברחות, עינויים, עבדות. לא היה לה אכפת שכל הנשים מציצות מפוחדות מהחלונות. הוא הסתכל בה במבט שהיו בו זעזוע והפתעה. לרגע היא חשבה שהוא אפילו מתכוון לענות לה. אבל לפני שהספיק לומר דבר, זינקו לעברה שני גברים מגודלים, שומרי הראש שלו מן הסתם, אחזו בזרועותיה והרחיקו אותה ממנו, לא בעדינות יתרה. "הבנקאי" נעלם בין הסמטאות, ברח כמו השפן שהוא. הבריונים שלו שיחררו אותה מאחיזתם והחלו להתקדם במעלה הרחוב. היא לא ויתרה והמשיכה ללכת אחריהם, צועקת לעברם, "חלאות, מניאקים, סחטנים!" העוברים והשבים הביטו בה בתדהמה. "בשביל מי אתם עובדים? למי אתם מעבירים את הכסף?" צרחה עליהם. היה לה ברור ששני אלה ו"הבנקאי" הם רק חוליות בשרשרת, ושמעליהם עומד מישהו רב-עוצמה, בטח ארגון פשע גדול ששולח את זרועותיו התמנוניות להרוס, להחריב, לעשוק, לנצל. הם התעלמו מצעקותיה. כשהגיעו לפינת רחוב עצרה לידם מכונית והם נבלעו בתוכה.

ככה זה. כשהמדינה מושכת ידיה משירותים חיוניים, נוצר ואקום. את הוואקום הזה ממלאים כל מיני אנשים. כשאין עבודה שותים אלכוהול ומשתמשים בסמים, כשאין רפואה יש הפלות בלתי חוקיות, וכשאין מערכת כלכלית ואי-אפשר להפקיד כספים ולהעביר אותם בצורה מסודרת, ישנו "הבנק" שמגלגל מיליוני שקלים. לפליטים אין ברירה. הם לא יכולים להסתובב עם הרכוש שלהם על גופם כל היום, הם צריכים הלוואות כדי לשרוד, דרכים להעביר את כספיהם למשפחותיהם באפריקה. וכך, בגלל מדינה שמעלימה עין, שלא רוצה לדעת, קמו אנשים חסרי חמלה שמנצלים את החלשים שאין להם כלום.

היא ידעה היטב שהצעקות שלה לא השיגו כלום. "הבנקאי" ימשיך לגבות כסף, והפליטים ימשיכו לשלם בריבית דריבית. אבל אולי עכשיו הם יֵדעו שמישהו עוקב אחריהם, שהם לא יכולים להסתובב באין מפריע, שלמרות איך שזה נראה, למישהו כן אכפת. היא גם הרגישה שבמה שהיא עושה היא נותנת משמעות למוות של האגוס, אולי אפילו מכפרת במשהו על העובדה שלא הצליחה למנוע את גירושו. האגוס אמנם לא היה נלהב מרצונה להיאבק ב"בנקאי", אך היא היתה בטוחה שזה נבע מפחד, מהעמדה המוחלשת שבה מעמידה המדינה אנשים כמותו.

היא הביטה שוב לאחור. הגבר המשיך ללכת בעקבותיה, מביט בה ישירות. לא היה לו אכפת שהיא רואה את פניו, הבינה. היה אפילו נדמה לה שהוא רוצה שתראה. היא החלה לרוץ. בהתחלה לאט, ואז מהר. היא שמעה גם אותו מגביר קצב. הוא רץ. הלמות קול צעדיו חדרה לגופה.

אסור לה לפחד, ויותר מכול — אסור לה להראות להם שהיא מפחדת.

"מה אתה רוצה?" היא עצרה פתאום, והסתובבה אליו, מתנשפת.

הוא עמד והביט בה בשתיקה, עיניו פוגשות את עיניה. מסביב לא היה איש. יללה של חתול הקפיצה אותה.

"למה אתה עוקב אחרי?" שאלה, פיה היה יבש.

הוא לא זז והביט בה במבט אטום.

"בשביל מי אתה עובד?" לא הרפתה. קצב נשימותיה לא נרגע. השתיקה שלו הפחידה אותה.

קול צעדים מקצה הרחוב גרם לה להפנות את ראשה. גבר נוסף, שנראה כמו תאום של זה שעקב אחריה, לבוש אף הוא במעיל עור שחור, התקרב אליהם. היא עמדה ביניהם, לא יודעת להיכן לפנות. לבה הלם בחוזקה. היא חייבת לעשות משהו — עכשיו! "מה אתם רוצים ממני?" שאלה. הפעם לא הצליחה להסוות את הרעד בקולה. לא היה לה אכפת להקריב את חייה עבור משהו בעל משמעות. אבל לא ככה. בלי שהשיגה דבר, כשהכול עדיין תלוי באוויר.

הגבר הראשון החל לנוע לעברה. היא רצתה לצעוק, אך לא הצליחה לזוז או להוציא הגה מפיה. הפחד שיתק אותה. איך שיחקה לידיהם ונכנסה לסמטה הזאת?

כשעצר במרחק של פחות ממטר ממנה היה לה נדמה שהוא מרים יד להכותה. היא הרימה את ידה כדי לגונן על פניה, אך ידו נשלחה במהירות, תפסה את ידה וסובבה אותה בזריזות לאחור. בעיטה בברכיה הפילה אותה ארצה. הכאב היה נורא. היא נאנקה, אך הם לא הפסיקו. מכה בעורפה הטיחה את ראשה אל האספלט הקר. דם מילא את פיה ואפה. אחד הגברים הפך אותה, התיישב עליה, תפס בגרונה ביד אחת וקירב את פניו לפניה. ריח חריף של בושם עלה ממנו וגרם לה לבחילה. היא ניסתה לבעוט, להשתחרר, אך ללא הצלחה. היא לא רוצה למות. לא כאן. לא עכשיו. לא ככה.