עם הנהר הביתה

הרכבת עוברת במנהרה, וצווחת הצופר מעירה את מַרְגוֹ. לחייה השעונה על החלון לחה ודביקה, ובאוויר עומד ריח מוכר, מתוק וכבד. כשהיא פוקחת את עיניה היא פוגשת במבטה של הילדה היושבת מעבר לשולחן שבקרון. היא מרכיבה אוזניות סגולות, שאוזני חתול מחודדות מודבקות אליהן, ונוגסת בתפוח. עטיפות ריקות נושרות מקופסה ורודה של ארוחת צהריים המונחת זנוחה ביניהן.

מבטה של מרגו נודד מקופסת ארוחת הצהריים אל התפוח, וממנו שוב אל פניה של הילדה. היא נראית כבת שבע או שמונה, ויש לה עיניים כחולות ושיער בצבע התירס, שמשתלשל בשתי צמות קלועות בקפידה. יש במראה החיצוני של הילדה משהו שמזכיר לה את לוסי, אף על פי שהשביל החוצה את שערה של הילדה מושלם, והצמות אחידות וקלועות בקפידה. צמותיה של אחותה אף פעם לא היו מסודרות ומוקפדות. לרוב איב או אביהן היו קולעים במאמץ את שערה לצמות מרושלות כשישבו אל השולחן לארוחת בוקר. לוסי היתה תמיד ילדה פראית ופרועה — אף שהיא כבר לא ילדה, כמובן, אלא אישה בוגרת, שבקרוב תהיה לאישה נשואה.

ההודעות הגיעו אמש. הודעתה של איב הבזיקה ראשונה בטלפון שלה כשנכנסה אל הדירה הריקה. היא סקרה אותה במבטה כשעמדה במטבח ושפתה את הקומקום, ונאלצה לקרוא אותה פעמיים עד שקלטה את משמעותה. לוסי מתחתנת בעוד פחות משבוע? אחותן האמצעית היתה תמיד פזיזה, ונטתה לעשות מחוות ספונטניות או לפלוט את כל העולה בדעתה בלי להתחשב בהשלכות — אבל ההחלטה הזאת, בלהט הרגע, היא ללא ספק הרת אסון. גם הודעתה של איב, אחותה הבכורה, רמזה על אישיותה — זעמה ושיפוטה השתמעו בבירור אפילו מלשונה החסכונית של ההודעה. ואולי, חושבת מרגו — שמפנה את עיניה אל החלון ובוחנת את בבואתה בשמשה, מביטה בעיניה המרושתות נימי דם וחשה בטעם העבש של הוודקה שעדיין עומד בפיה — אולי גם אישיותה משתמעת כאן.

הילדה היושבת מולה נוגסת בתפוח, שחרצנים חומים בולטים כעת לעין בחללי הליבה שלו. מרגו מביטה בה, ומצפה שתשליך אותו בעוד רגע, או שתושיט אותו לאישה — אמה, ללא ספק — הרכונה מעל ספר לצדה, אבל הילדה נוגסת בקצב אחיד בתפוח ההולך ומצטמק, עד שהליבה, החרצנים ולבסוף גם הגבעול החום והדק — הכול נעלם בפיה. כן, בדיוק כמו לוסי. היא רואה אותה בדמיונה בבהירות רבה כל כך: מכנסי ג'ינס חתוכים ורגליים ארוכות ושחומות, שרועה על שמיכה תחת עצי המטע בין הפירות שנשרו ארצה. החיוך הרחב והשיער הבלונדיני הסבוך הנפרש סביב פניה.

מרגו נאנחת. היא חושבת על עגלת המזנון שעברה בקול קרקוש לפני חצי שעה ועל בקבוקוני האלכוהול הזעירים שהקישו זה בזה וצפנו בחובם הבטחה כה גדולה. חבל שהתאפקה. חבל שלא קנתה אפילו בקבוק אחד, רק כדי לפוגג קצת את ההנגאובר.

אני זקוקה לך.

הילדה היושבת מולה מלקקת את אצבעותיה ושולחת מבט לעברה. שפתיה מתעקלות בחיוך. מרגו משיבה לה בניד ראש קודר, מפנה את עיניה ושבה ומשעינה את ראשה על החלון. שלוש מילים. די היה בשלוש מילים כדי לבטל את החלטתה הנחושה. כי מרגו יודעת מה פירושה של הזדקקות. היא לא מסוגלת להתעלם מתחינתה של לוסי. בניגוד לשיקול דעתה, היא כאן, נוסעת הביתה, לוִוינְדְפוֹלְס. למה היא עושה שטות כזאת?