פוני

1

ההיתקלות שלי עם הברק היא שעוררה באבא את ההשראה לשקוע במדעי הצילום, וככה כל העניין הזה התחיל.

תמיד היתה באבא סקרנות טבעית לגבי צילום, כי הוא בא מסקוטלנד ושם האומנויות האלה משגשגות. הוא התעסק זמן־מה בדאגֵרוֹטיפּים אחרי שהתיישב באוהיו, אזור משופע במעיינות מלוחים טבעיים (שמהם מפיקים את החומר בְּרוֹם, רכיב חיוני בתהליך הפיתוח). אבל דאגרוטיפים היו מיזם יקר שניתן להפיק ממנו רק רווחים מועטים, ולאבא לא היו האמצעים לעסוק בו. לאנשים אין כסף לזיכרונות עדינים, אמר. לכן נעשה יצרן מגפיים. אנשים תמיד צריכים מגפיים, אמר. אבא התמחה במגפי וולינגטון עד הברך, עשויים מעור, והוסיף תא סודי בעקב שאפשר לאחסן בו טבק או אולר כיס. הלקוחות היו להוטים מאוד אחרי התוספת הנוחה הזאת, לכן התפרנסנו יפה מהזמנות המגפיים. אבא עבד בצריף שליד האסם, ופעם בחודש נסע לבונוויל בעגלה מלאה מגפיים שהיתה רתומה לפֶּרֶד שלנו, ששמו היה פֶּרֶד.

אבל אחרי שהברק הטביע בגבי את צורת עץ האלון, אבא ניסה שוב להפנות את תשומת לבו למדע הצילום. הוא סבר שהדימוי נרשם בעורי בגלל אותן תגובות כימיות הפועלות בצילום. גוף האדם, אמר לי בזמן שעירבב לנגד עיניי חומרים כימיים שהדיפו ריח ביצים סרוחות וחומץ תפוחים, הוא כלי שמלא באותם חומרים מסתוריים ופועל על פי אותם חוקים פיזיקליים כמו כל דבר אחר בעולם. אם אפשר לשַמר דימוי באמצעות פעולת האור על הגוף שלך, אפשר לשמר אותו באמצעות אותה פעולה גם על גבי נייר. לכן לא התעניין עוד בדאגרוטיפים, אלא בתהליך חדש של צילום שבו משַקעים נייר בתמיסת ברזל ומלח, ובאמצעות אור השמש מעבירים אליו דימוי מנגטיב עשוי זכוכית.

עד מהרה השתלט אבא על התורה החדשה, ונעשה מומחה מוערך לשיטת הצילום שכונתה גם תהליך הלוח הרטוב, צורת אומנות שכמעט לא היתה מוכרת במחוזותינו. היה זה תחום נועז, שדרש ניסויים רבים והוליד תמונות מופלאות ביופיין. תצלומי הברזל של אבא, כפי שכינה אותם, לא היו מדויקים כמו דאגרוטיפים, אבל חוננו בהצללה עדינה ששיוותה להם מראה של ציורי פחם. הוא השתמש בנוסחה שהוא עצמו פיתח ליצירת המְרַגֵש, החומר היוצר רגישות לאור, וכאן מילא הבְּרוֹם את תפקידו, ואבא הגיש בקשה לרישום הפטנט לפני שפתח סטודיו בבונוויל, באותו רחוב שבו שכן בית המשפט. בתוך זמן קצר מאוד נעשו הפורטרטים המודפסים על נייר ששוקע בתמיסת ברזל לצעקה האחרונה במחוזותינו, לא רק משום שהיו זולים הרבה יותר מדאגרוטיפים, אלא גם משום שאפשר היה לייצר עוד ועוד עותקים מנגטיב אחד בודד. כדי להוסיף עוד על כוח משיכתם ולגבות סכום נוסף, היה אבא מושח אותם בתערובת של ביצה, מים ופיגמנט צבע, ששיוותה להם מראה חי ומרהיב עין. אנשים באו מקַצווֹת הארץ כדי להצטלם אצלו. גברת מהודרת אחת באה מאקרון הרחוקה. אני עזרתי בסטודיו של אבא, כיוונתי את הפילטר וניקיתי את לוחיות המיקוד. כמה פעמים הרשה לי אבא אפילו לצחצח את עדשת הפורטרטים החדשה העשויה פליז, שרכישתה היתה השקעה עצומה בעסק והיה צורך לטפל בה בזהירות רבה. המזל האיר לנו פנים, לאבא ולי, עד כדי כך שאבא שקל למכור את העסק שלו לייצור מגפיים, שכן לדבריו העדיף בהרבה את ריח התמיסות על סירחון של רגליים.

בתקופה ההיא קרה הדבר ששינה את חיינו: יום אחד, לפני עלות השחר, ביקרו אצלנו שלושה רוכבים, וסוס פוני שפניו לבנות.

2

מִיטֶנווּ ל הוא שהעיר אותי משנתי העמוקה באותו לילה.

"תתעורר עכשיו, סַיילָס. מתקרבים לכאן רוכבים," אמר.

אילו אמרתי שזינקתי מיד וקמתי על רגליי לשמע הקריאה הדחופה, הייתי משקר. לא כך נהגתי. רק מילמלתי משהו והסתובבתי במיטה. ואז הוא טילטל אותי בכוח, הישג לא מבוטל מבחינתו. לא קל לרוחות רפאים לפעול בעולם החומר.

"תן לי לישון," רטנתי.

ואז שמעתי שאַרגוֹס מיילל למטה כמו בַּאנשי ואבא מטעין את הרובה. הסתכלתי בחלון הקטנטן שליד המיטה שלי, אבל הלילה היה שחור כמו פחם ולא ראיתי כלום.

"יש שלושה רוכבים," אמר מיטנוול, שהסתכל באותו חלון עצמו מעבר לכתף שלי.

"אבא?" קראתי וקפצתי מטה מעליית הגג. הוא היה מוכן, מגפיו לרגליו, והסתכל בחלון הקדמי.

"תתכופף, סיילס," הזהיר אותי.

"להדליק את המנורה?"

"לא. ראית אותם מהחלון שלך? כמה אנשים הם?"

"אני לא ראיתי אותם, אבל מיטנוול אומר שהם שלושה."

"באקדחים שלופים," הוסיף מיטנוול.

"האקדחים שלהם שלופים," אמרתי. "מה הם רוצים, אבא?"

אבא לא ענה. כעת שמענו את הדהרות מתקרבות אלינו. אבא פתח סדק בדלת ועמד הכן עם הרובה. הוא משך עליו את מעילו והסתובב כדי להביט בי.

"אתה אל תצא, סיילס. לא משנה מה יקרה," אמר בקול תקיף. "אם יהיו צרות, תרוץ לבית של האבלוק. צא מהדלת האחורית ורוץ דרך השדות. שמעת אותי?"

"אתה לא מתכוון לצאת לשם, נכון?"

"תפוס את ארגוס," ענה. "אל תיתן לו לצאת."

אחזתי בקולרו של ארגוס. "אתה לא מתכוון לצאת לשם, נכון?" שאלתי שוב, מפוחד.

הוא לא התעכב כדי להשיב לי, אלא פתח את הדלת ויצא אל מרפסת הכניסה בחזית הבית, וכיוון את רובהו אל הרוכבים המתקרבים. הוא היה איש אמיץ, אבא שלי.

משכתי את ארגוס אליי, ואחר כך חמקתי אל החלון שבחזית הבית והצצתי החוצה. ראיתי את האנשים מתקדמים. שלושה רוכבים, בדיוק כמו שאמר מיטנוול. מאחורי אחד הרוכבים השתרך סוס רביעי, סוס שחור ענקי, ולצדו סוס הפוני שפניו לבנות כסיד.

כשהתקרבו הרוכבים אל הבית, הם האטו מתוך כבוד לרובה של אבא. מנהיגם של השלושה, במעיל רכיבה צהוב, הרים את זרועותיו באוויר במחוות פיוס ועצר את סוסו המנומר.

"הֵי, לאט־לאט, אדוני," אמר לאבא ממרחק של פחות משנים־עשר מטרים מהמרפסת. "אתה יכול להניח את הנשק. באתי בשלום."

"קודם תניח אתה אֶת שלך," השיב אבא ברובה מוכתף.

"אֶת שלי?" האיש הסתכל במבט מעושה על ידיו הריקות, ואחר כך הביט שמאלה וימינה והעמיד פנים שרק כעת הבחין באקדחים השלופים של חבריו. "תניחו את הנשק, בחורים! אתם יוצרים רושם רע." הוא נפנה שוב אל אבא. "סליחה. אין להם כוונה רעה. זה רק הֶרגל."

"מי אתה?" שאל אבא.

"אתה מָאק בּוֹאְט?"

אבא נד בראשו. "מי אתה? בא לכאן ועושה מהומה באמצע הלילה."

נראָה שהאיש במעיל הצהוב לא פוחד כלל מהרובה של אבא. לא ראיתי אותו היטב בחשכה, אבל הערכתי שהוא נמוך מאבא (אבא היה אחד הגברים הגבוהים ביותר בבונוויל). גם צעיר ממנו. הוא חבש כובע דרבי כמו של ג'נטלמן, אבל ככל שיכולתי לראות, הוא לא היה ג'נטלמן. הוא נראה כמו בריון. בריון עם זקן מחודד.

"די, די, אל תתעצבן," אמר בנימה קלילה. "הבחורים שלי ואני התכוונו להגיע בשעת הזריחה, אבל היה לנו הֶספק יותר טוב ממה שציפינו. אני רוּף ג'ונס, ואלה סֶבּ ואִיבֶּן מוֹרטוֹן. אל תטרח לנסות להבדיל ביניהם, זה בלתי אפשרי." רק אז שמתי לב ששני הגברים החסונים היו העתקים מדויקים זה של זה, וחבשו כובעים זהים עם תיתורה שירדה נמוך על פני הירח העגולות שלהם. "באנו הנה עם הצעה מעניינת מהבוס שלנו, רוֹסקוֹ אוֹלֵרֶנשוֹ. בטח שמעת עליו?"

אבא לא הגיב.

"טוב, מר אולרנשו שמע עליך, מאק בואט," אמר רוף ג'ונס.

"מי זה מאק בואט?" לחש לי מיטנוול.

"אני לא מכיר שום מאק בואט," אמר אבא מאחורי הרובה שלו. "אני מרטין בֶּרד."

"כמובן," השיב רוף ג'ונס במהירות והינהן. "מרטין ברד, הצלם. מר אולרנשו מכיר היטב את העבודה שלך! בדיוק בגלל זה אנחנו כאן. יש לו הצעה עסקית שהוא רוצה לדון בה איתך. באנו מרחוק כדי לשוחח איתך. נוכל להיכנס לזמן קצר? רכבנו כל הלילה. הקור חדר לי לעצמות." הוא הרים את צווארון מעילו כדי להמחיש את דבריו.

"אם אתה רוצה לדבר על עסקים, בוא לסטודיו בשעות היום כמו כל אדם בן תרבות," אמר אבא.

"למה אתה מדבר אליי ככה?" שאל רוף ג'ונס בתימהון. "אופי העסקים שלנו דורש פרטיות, זה הכול. אנחנו לא מתכוונים לפגוע בך, וגם לא בילד שלך, סיילס. זה הוא שם בחלון מאחוריך, נכון?"

אני לא אשקר: בלעתי גוש של רוק והתרחקתי מהחלון. מיטנוול, שהיה מאחוריי, דחק בי להתכופף עוד.

"יש לך חמש שניות להסתלק מהשטח שלי," הזהיר אבא, ונימת קולו הבהירה שהוא מתכוון לכל מילה.

אבל רוף ג'ונס כנראה לא שמע את נימת האיום בדבריו של אבא, כי הוא צחק. "נו נו, אל תתרגז. אני רק השליח כאן!" השיב בשלווה. "מר אולרנשו שלח אותנו להביא אותך, וזה מה שאנחנו עושים. כמו שאמרתי, הוא לא מתכוון לפגוע בך. למעשה, הוא רוצה לעזור לך. הוא רצה שאני אגיד לך שיש בזה הרבה כסף בשבילך. הניסוח המדויק שלו היה הון קטן. תמורת טרחה מעטה מאוד מצדך. רק שבוע אחד של עבודה, ואתה תהיה אדם עשיר. אפילו הבאנו לכם סוסים! סוס גדול ויפה בשבילך, וסוס קטן וחמוד בשביל הילד שלך. מר אולרנשו הוא אספן סוסים לא קטן, אז זה צריך להיות כבוד בשבילכם שהוא מרשה לכם לרכוב על הסוסים המצוינים שלו."

"אני לא מעוניין. עכשיו יש לכם שלוש שניות להסתלק," אמר אבא. "שתיים..."

"בסדר, בסדר!" אמר רוף ג'ונס ונופף בידיו באוויר. "אנחנו נסתלק. אל תדאג! בואו, בחורים." הוא משך במושכות של סוסו והסתובב, וכך עשו גם האחים ומשכו אחריהם את שני הסוסים נטולי הרוכבים. הם התחילו לפסוע באיטיות הרחק מהבית, אל תוך הלילה. אבל אחרי כמה צעדים נעצר רוף ג'ונס. הוא הושיט את זרועותיו לצדדים כמו צלוב כדי להראות שעדיין אינו חמוש. אחר כך הביט מעבר לכתפו אל אבא.

"אבל אנחנו פשוט נחזור מחר," אמר, "עם הרבה יותר אנשים. מר אולרנשו הוא לא אדם שמוותר בקלות, יש לומר. הלילה באתי בשלום, אבל אני לא יכול להבטיח שככה יהיה גם מחר. מר אולרנשו, טוב... הוא רוצה את מה שהוא רוצה."

"אני אערב את השריף," איים אבא.

"באמת, מר בואט?" שאל רוף ג'ונס. קולו נשמע מאיים יותר עכשיו. לא היה בו שמץ מהקלילות שהיתה בו קודם לכן.

"שמי ברד," אמר אבא.

"כן. מרטין ברד, הצלם של בונוויל, שגר באמצע שום מקום עם הבן שלו, סיילס ברד."

"כדאי שתסתלק," רשף אבא.

"בסדר," ענה רוף ג'ונס. אבל הוא לא דירבן את סוסו.

צפיתי בכל זה בנשימה עצורה, ומיטנוול היה לצדי. כמה רגעים חלפו. איש לא זז ולא אמר מילה.

3

"אז תשמע מה הבעיה," אמר רוף ג'ונס, עדיין בזרועות פשוטות לצדי גופו. הניגון החד־גוני חזר לקולו. "זאת טרחה גדולה שאנחנו נרכב כל הדרך חזרה, נעבור את השדות האלה ואת היער ואחר כך נחזור מחר עם עוד עשרה אנשים, חמושים מכף רגל ועד ראש. אלוהים יודע מה יכול לקרות עם כל הרובים האלה שמכוונים לכל הכיוונים. אתה יודע איך זה. יכול לקרות אסון. אבל אם תבוא איתנו הלילה, מר בואט, נוכל להימנע מכל העניינים הלא נעימים האלה."

הוא סובב את ידיו וכעת פנו הכפות מעלה.

"בוא לא נמשוך את העניין הזה," אמר. "אתה והילד שלך תבואו איתנו לרכיבה נחמדה על הסוסים המצוינים האלה. ואנחנו נחזיר את שניכם לפה תוך שבוע. זאת הבטחה חגיגית מהאיש הגדול בכבודו ובעצמו. הוא אמר לי להגיד לך בדיוק את זה, דרך אגב. להשתמש במילה חגיגית. קדימה, זאת הצעה עסקית טובה בשבילך, מאק בואט! מה אתה אומר?"

ראיתי את אבא ממשיך לכוון את הרובה שלו אל האיש, אצבעו עדיין על ההדק, והלסת שלו מתהדקת. הבעת פניו היתה זרה לי באותו רגע. לא הכרתי את הזוויות הנוקשות של הגוף שלו.

"אני לא מאק בואט," אמר באיטיות. "אני מרטין ברד."

"כן, כמובן, מר ברד! אני מתנצל," השיב רוף ג'ונס בחיוך. "לא משנה מה השם שלך, מה אתה אומר? בוא נימנע מעניינים לא נעימים. תניח את הרובה ובוא איתנו. זה רק לשבוע. ואתה תחזור איש עשיר."

אבא היסס עוד רגע ארוך. הרגשתי כאילו הרגע הזה מכיל את כל הזמן כולו. ובמובן מסוים הוא אכן הכיל אותו, כי בתוך אותו רגע חיי השתנו לנצח. אבא הנמיך את הרובה שלו.

"מה הוא עושה?" לחשתי למיטנוול. פתאום פחדתי יותר מכפי שפחדתי אי־פעם. כאילו הלב שלי הפסיק לפעום. כאילו העולם הפסיק לנשום.

"בסדר, אני אבוא איתכם," אמר אבא בשקט, וקולו הפר את דממת הלילה כמו רעם. "אבל את הבן שלי אל תערבו בכל העסק הזה. הוא יישאר כאן, מוגן ובטוח. הוא לא יספר על זה לאף אחד. ממילא אף אחד לא מגיע לכאן. ואני אחזור בעוד שבוע. אמרתם שאולרנשו נתן הבטחה חגיגית. שבוע ולא יום אחד יותר מזה."

"מממ... אני לא יודע," רטן רוף ג'ונס ונד בראשו. "מר אולרנשו אמר להביא איתנו את שניכם. הוא הקפיד לציין את זה."

"כמו שאמרתי," השיב אבא בקול החלטי, "זאת הדרך היחידה שאני אבוא איתכם הלילה בשקט. אחרת זה באמת יהיה עסק לא נעים, כאן ועכשיו או כשתבחרו להופיע שוב. אני צלף מצוין. אל תעמידו אותי למבחן."

רוף ג'ונס הסיר את כובע הדרבי שלו ושיפשף את מצחו. הוא הסתכל על שני החברים שלו, אבל הם לא אמרו כלום, ואולי משכו בכתפיים. בחושך היה קשה לראות משהו מלבד פניהם החיוורות, השטוחות.

"טוב, טוב, נעשה את זה בדרכי שלום," הסכים רוף ג'ונס. "רק אתה בא. אבל עכשיו. זרוק את הרובה שלך לכאן. בוא נגמור עם זה."

"תוכלו לקבל אותו כשנגיע ליער, לא לפני כן."

"בסדר, אבל בוא נצא."

אבא הינהן. "אני אביא את הדברים שלי," אמר.

"לא, לא! אין לי מצב רוח לתכסיסים," השיב רוף ג'ונס במהירות. "אנחנו רוכבים עכשיו! תעלה על הסוס הזה ואנחנו יוצאים עכשיו, אחרת העסקה מבוטלת."

"לא, אבא!" קראתי ורצתי לדלת.

אבא הסתובב אליי באותה הבעה שהיתה, כמו שאמרתי, לא־מוכרת. כאילו ראה את השטן בכבודו ובעצמו. הפרצוף שלו הפחיד אותי. העיניים שלו התכווצו לסדקים.

"תישאר בפנים, סיילס," ציווה והצביע עליי. הוא נשמע מחמיר כל כך עד שקפאתי על מקומי בפתח. מעולם בחיי הוא לא דיבר אליי ככה. "אני אהיה בסדר. אבל לך אסור לצאת מהבית הזה. בשום מצב. אני אחזור בעוד שבוע. יש לך מספיק אוכל עד אז. אתה תהיה בסדר. שמעת אותי?"

לא אמרתי כלום. לא הייתי יכול לומר משהו גם לו ניסיתי.

"אתה שומע אותי, סיילס?" שאל בקול רם יותר.

"אבל, אבא," התחננתי בקול רועד.

"ככה זה צריך להיות," השיב. "פה תהיה מוגן. אני אראה אותך בעוד שבוע. שבוע ולא יום אחד יותר מזה. עכשיו תחזור פנימה, מהר."

עשיתי כדבריו.

הוא ניגש אל הסוס השחור הענקי, הניף את עצמו מעלה ובלי לשלוח אליי אפילו עוד מבט, סובב את הסוס ודהר משם. בתוך רגעים הוא והרוכבים האחרים נעלמו בלילה עצום הממדים.

וכך החל אבא לעבוד בשירותה של רשת זייפנים ידועה לשמצה, אבל אז עדיין לא ידעתי זאת.

4

אני לא יודע כמה זמן עמדתי ליד הדלת והסתכלתי אל הרכס שאבא נעלם מאחוריו. עמדתי שם עד שהשמים התחילו להתבהר.

"בוא ושב, סיילס," אמר מיטנוול ברוך.

נדתי בראש. לא העזתי להסיט את המבט מהנקודה הרחוקה ההיא שאבא רכב אליה, פחדתי שאם אסיט את המבט, לא אצליח למצוא אותה שוב. השדות סביב הבית שלנו שטוחים בכל הכיוונים מלבד רכס ההרים, שעולה במתינות מזרחה ואחר כך משתפל לתוך היער, סבך עצים עתיקים מוקפים בעצי אוֹלנֶיָה צפופים שאפילו עגלות קטנות לא יכולות לעבור ביניהם. ככה אומרים, בכל אופן.

"בוא ושב, סיילס," אמר מיטנוול שוב. "עכשיו אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו צריכים רק לחכות. הוא יחזור בעוד שבוע."

"אבל מה יהיה אם הוא לא יחזור?" לחשתי ודמעות זלגו על לחיי.

"הוא יחזור, סיילס. אבא יודע מה הוא עושה."

"מה הם רוצים ממנו? מי זה מר אוסקר רֶנ־משהו? מי זה מאק בואט? אני לא מבין מה קרה עכשיו."

"אני בטוח שאבא יסביר כשהוא יחזור. צריך פשוט לחכות עד שכל זה יעבור."

"שבוע שלם!" בינתיים הדמעות כבר טישטשו את הראייה שלי כל כך, שאיבדתי את הנקודה שאבא נעלם בה. "שבוע שלם!"

נפניתי אל מיטנוול. הוא ישב ליד השולחן, נשען קדימה והניח את המרפקים על הברכיים. הוא נראה נטוש ועצוב, אף שהשתדל להסתיר זאת.

"אתה תהיה בסדר גמור, סיילס," אמר בביטחון. "אני אהיה כאן איתך. וגם ארגוס. אנחנו נארח לך לחברה. אתה תהיה בסדר גמור. ומהר מאוד, אבא יחזור."

שלחתי מבט מטה אל ארגוס, שהתכרבל בתוך ארגז הקמח השבור ששימש לו מיטה. הוא היה כלב ציד למוד קרבות, בעל אוזן אחת בלבד ורגליים רועדות.

ואז הסתכלתי שוב על מיטנוול, שהרים את הגבות וניסה להפיח בי ביטחון. כבר ציינתי שמיטנוול הוא רוח רפאים, אבל אני לא בטוח לגמרי שזאת ההגדרה הנכונה. הוא חיזיון. התגלמות של נשמה. האמת היא שאני לא יודע מהי בדיוק ההגדרה הנכונה. אבא חושב שהוא חבר דמיוני או משהו כזה, אבל אני יודע שזה לא נכון. מיטנוול אמיתי לא פחות מהכיסא שהוא יושב עליו, מהבית שאנחנו גרים בו ומהכלב. אמנם אף אחד חוץ ממני לא רואה אותו ולא שומע אותו, אבל הוא אמיתי. בכל מקרה, אילו יכולתם לראות ולשמוע אותו, הייתם אומרים שהוא נער בן שש־עשרה בערך, גבוה ורזה, שיש לו עיניים בורקות ורעמת שיער כהה ופרועה, וצחוק מתגלגל. אנחנו חברים מאז שאני זוכר את עצמי.

"מה אני אעשה?" שאלתי, קצר נשימה.

"אתה תבוא ותשב," הוא השיב וטפח על הכיסא שליד השולחן. "אתה תכין לעצמך ארוחת בוקר. תכניס קצת קפה חם לבטן. ואז, כשתהיה מוכן, אנחנו נבחן את המצב. נבדוק את הארונות, נראה איזה אוכל יש לך, ונשים בצד כמות מספיקה לשבעה ימים כדי שלא ייגמר לך שום דבר. אחר כך נלך לחלוב את מוּ ונכניס את הביצים ונהפוך קצת חציר לְפרד, כמו שאנחנו עושים בכל בוקר. זה מה שנעשה, סיילס."

בזמן שהוא דיבר, התיישבתי מולו ליד השולחן. הוא רכן קדימה.

"יהיה בסדר גמור," אמר וחייך אליי חיוך מרגיע. "אתה תראה."

הינהנתי, כי הוא השתדל כל כך לנחם אותי ולא רציתי לאכזב אותו, אבל בלבי לא חשבתי שהכול יהיה בסדר גמור. והתברר שצדקתי. כי אחרי שחלבתי את מוּ וטיפלתי בתרנגולות והפכתי קצת חציר בשביל פרד והבאתי מים מהבאר, ואחרי שרוקַנו את המזווה כדי לבדוק איזה אוכל יש וחילקנו אותו למָנות לכל אחד מימי השבוע, וטיאטאנו את הרצפות וביקענו עצי הסקה לגודל המתאים, ואחרי שהכַנו חביתיות שלא אכלתי בסופו של דבר כי לא היה בי רעב בכלל, רק תחושת בחילה מהדמעות שבלעתי, הבטתי בחלון וראיתי את סוס הפוני עם הפנים הלבנות עומד לפני הבית.

5

באור היום הוא לא היה קטן כפי שנראה בחושך. אולי הסוסים האחרים סביבו היו גדולים במיוחד, אני לא יודע. אבל עכשיו, כשליחך עשב ליד עץ האלון המפוחם, הפוני נראה כמו סוס בגובה ממוצע. פרוותו השחורה בהקה באור השמש וצווארו היה קמור ושרירי, ומעליו — הראש הלבן הבהיר הזה, ששיווה לו מראה מוזר מאוד.

יצאתי והבטתי סביב־סביב. לא היה שום סימן לאבא ולא לגברים שרכבו איתו. השדות הרחוקים היו דוממים כתמיד. בשעות הבוקר המאוחרות ירד גשם קל, אבל כעת היו השמים בהירים מלבד כמה עננים מוארכים, דקים כמו עשן.

ניגשתי לסוס הפוני ומיטנוול הלך אחריי. בדרך כלל בעלי חיים נלחצים בנוכחותו של מיטנוול, אבל סוס הפוני רק בחן אותו בסקרנות. היו לו ריסים שחורים ארוכים וחוטם קטן. עיניים כחולות בהירות, מרוחקות זו מזו כמו עיני אייל.

"היי, בחור," אמרתי חרש, ובזהירות הושטתי יד ללטף את צווארו. "מה אתה עושה פה?"

"אני מתאר לעצמי שהוא לא הצליח לעמוד בקצב של הסוסים הגדולים," אמר מיטנוול.

"זה מה שקרה לך?" שאלתי את סוס הפוני, והוא הפנה את ראשו להביט בי. "נשארת מאחור? או שהם גירשו אותך?"

"הוא יצור מוזר למראה."

משהו במבט הישיר כל כך שנתן בי הפוני חימם איכשהו את לבי. "בעיניי הוא יפה," אמרתי.

"הפנים שלו נראות כמו גולגולת."

"אתה חושב ששלחו אותו בחזרה אליי?" שאלתי. "אתה זוכר שהם רצו שגם אני אבוא עם אבא? אולי הם שינו את דעתם בקשר לזה שאני נשאר כאן."

"איך סוס הפוני היה יכול לדעת לבוא לכאן?"

"אני רק מעלה השערות," השבתי ומשכתי בכתפיי.

"תבדוק אם יש משהו בתיק האוכף."

הושטתי יד זהירה לבדוק, חששתי להבהיל את הפוני. אבל הוא המשיך להתבונן בי בקור רוח, בלי פחד ובלי ביישנות.

תיק האוכף היה ריק.

"אולי רוף ג'ונס שלח את אחד האחים להביא אותי," אמרתי. "והוא הביא לי את הפוני כדי שארכב עליו, אבל אז קרה לו משהו והוא נפל מהסוס? והפוני פשוט המשיך בדרך בלעדיו?"

"אני מתאר לעצמי שזה יכול להיות, אבל זה עדיין לא מסביר איך הוא ידע לחזור אל הבית."

"הוא בטח פשוט הלך באותה דרך שהלך בה אתמול בלילה," שיערתי, אבל עוד לפני שהשלמתי את דבריי עלה בדעתי רעיון חדש. "ואולי זה היה אבא!" השתנקתי. "מיטנוול! אולי אבא חמק מהאנשים האלה ורכב אליי הביתה על הסוס השחור הגדול, אבל נפל ממנו — והפוני המשיך ללכת!"

"לא, זה לא הגיוני."

"למה לא? זה יכול להיות! אולי אבא שוכב איפשהו ביער! אני חייב לצאת למצוא אותו!" ניסיתי להכניס את כף רגלי היחפה לרגלית. אבל מיטנוול חסם את דרכי.

"רגע, לאט־לאט. בוא נחשוב על זה בהיגיון, טוב?" אמר בתבונה. "אם אבא שלך היה חומק מהאנשים האלה, הוא לא היה גורר איתו את הפוני. הוא היה דוהר בשיא המהירות כדי להגיע הביתה מוקדם ככל האפשר. אז מה שאתה אומר לא הגיוני כל כך, הבנת? מה שכן הגיוני הוא שאיכשהו סוס הפוני הלך לאיבוד ביער ונדד בחזרה לכאן. אז אני אומר, בוא נביא לו קצת מים, כי הוא בטח מותש, ואז נחזור לתוך הבית."

"מיטנוול," אמרתי ונדתי בראש, כי תוך כדי שהוא דיבר עלו בדעתי דברים רבים. והמחשבות האלה קראו לי לפעול. "בבקשה תקשיב לי. אני חושב שהנוכחות של הפוני הזה כאן היא... סימן. אני חושב שהוא חזר כדי לקרוא לי. אני לא יודע אם מי ששלח אותו הוא אבא, או האל הטוב בכבודו ובעצמו, אבל זה סימן. אני צריך לצאת לחפש את אבא."

"בחייך, סיילס. סימן?"

"כן, סימן."

"פחחח," הוא השיב בביטול.

"תאמין במה שאתה רוצה." הנפתי שוב את הרגל אל הרגלית.

"אבא אמר לך לחכות לו! אסור לך לצאת מהבית. בשום מצב. זה מה שהוא אמר. וזה מה שאתה צריך לעשות. הוא יחזור בעוד שבוע. אתה צריך רק להיות סבלני."

לרגע הנחישות שלי נחלשה. לפני רגע הכול היה ברור כל כך, אבל לפעמים מיטנוול השפיע עליי בצורה כזאת. הוא ידע לשכנע אותי לוותר על דברים, להטיל ספק בתפיסה שלי.

"חוץ מזה, אתה אפילו לא יודע לרכוב על סוס," הוסיף.

"בטח שאני יודע! אני רוכב על פרד כל הזמן."

"פרד דומה לחמור יותר מאשר לסוס, בוא נודה על האמת. ואתה בעצמך מתנהג עכשיו כמו חמור. בוא ניכנס הביתה."

"אתה החמור."

"קדימה, סיילס. בוא ניכנס הביתה."

הדרבון שלו כמעט שיכנע אותי לנטוש את כוונותיי. למען האמת, רכבתי על סוס רק פעמיים בחיי, ובשתיהן הייתי קטן עד כדי כך שאבא נאלץ להרים אותי אל האוכף.

אבל אז צנף הסוס בנחיריים פעורים, ואיכשהו ראיתי בכך הזמנה לרכוב. רגלי היחפה עדיין היתה מושחלת למחצה לתוך הרגלית, ואני הנפתי את עצמי במהירות אל האוכף. אבל כשניסיתי להעביר את רגלי האחרת לצד השני, החליקה כף הרגל שלי ממדרך העור ונפלתי לאחור אל תוך הבוץ. הפוני השמיע צניפה קצרה ונופף בזנבו.

"לעזאזל!" צעקתי וידיי חבטו ברפש. "לעזאזל! לעזאזל!"

"סיילס," אמר מיטנוול בקול שקט.

"למה הוא עזב אותי?" קראתי. "למה הוא השאיר אותי לבד?"

מיטנוול כרע לצדי. "אתה לא לבד, סיילס."

"אני כן!" עניתי והרגשתי שדמעה גדולה ובלתי צפויה זולגת לפתע על הלחי השמאלית שלי. "הוא השאיר אותי פה לבד, ואני לא יודע מה לעשות!"

"תקשיב לי, סיילס. אתה לא לבד. בסדר? אני כאן. אתה יודע את זה." הוא הביט לתוך עיניי כשאמר את הדברים.

"אני יודע, אבל..." היססתי, ומחיתי את דמעותיי בשרוול. התקשיתי למצוא את המילים הנכונות. "אבל מיטנוול, אני לא יכול להישאר כאן. אני לא יכול. משהו אומר לי לצאת ולחפש את אבא. אני מרגיש את זה בעצמות. אני צריך למצוא אותו. הפוני בא לקחת אותי. אתה לא מבין את זה? הוא בא לקחת אותי."

מיטנוול נאנח, השפיל את מבטו ונד בראשו.

"אני יודע שזה נשמע מטורף," הוספתי. "אלוהים, אולי אני באמת מטורף. אני כאן בבוץ מתווכח עם רוח רפאים על פוני שהגיע משום מקום. זה באמת נשמע מטורף!"

מיטנוול נרתע קלות. ידעתי שהוא סולד מהביטוי הזה, רוח רפאים.

"אתה לא מטורף," אמר בקול שקט.

הבטתי בו בעיניים מפצירות. "אני ארכב רק עד שולי היער. אני מבטיח, אני לא אתרחק יותר מזה. אם אני אצא עכשיו, אוכל להגיע לשם ובחזרה עד שירד הלילה. הרכיבה לא אורכת יותר משעתיים, נכון?"

מיטנוול הביט אל רכס ההרים. ידעתי מה הוא חושב. אולי גם אני עצמי חשבתי זאת. במשך שנים פחדתי מהיערות האלה. אבא ניסה לקחת אותי לצוד שם פעם אחת, כשהייתי בערך בן שמונה, והתעלפתי — באמת התעלפתי — מרוב פחד. תמיד ראיתי בעצים כל מיני צורות מאיימות. נדמה לי שהעובדה שעמדתי ליד עץ אלון כשהברק פגע בי לא היתה מקרית.

"וכשתגיע ליער, מה תעשה?" התווכח מיטנוול. "אתה רק תציץ לשם, תגיד שלום־שלום ותחזור? מה הטעם בזה?"

"לפחות אני אדע שאבא לא נמצא במקום קרוב כל כך עד שיכולתי לעזור לו. אני אדע שהוא לא שוכב באיזה בור קרוב, במצוקה, או פצוע, או..." קולי נשבר. הסתכלתי אליו. "בבקשה, מיטנוול, אני מוכרח ללכת."

הוא הסב ממני את פניו וקם, ונשך את שפתו התחתונה. הוא תמיד נשך אותה כשחשב על משהו לעומק.

"בסדר," אמר לבסוף בצער. "ניצחת. אין טעם להתווכח עם בן אדם שמרגיש משהו בעצמות."

התכוונתי לומר משהו.

"אבל אתה לא רוכב יחף!" הוסיף. "ולא בלי מעיל. והפוני הזה צריך מים. אז קודם כול, בוא ניקח אותו לשוקת, נאכיל אותו בשיבולת שועל, ואחר כך נארוז לך כמה מצרכים. ואחר כך — בטח, נרכב אל שולי היער ונחפש את אבא. נשמע טוב?"

הרגשתי את פעימות הלב שלי באוזניים.

"זה אומר שאתה בא איתי?" שאלתי. לא העזתי לבקש.

הוא הרים גבות וחייך. "ברור שאני בא איתך, טיפשוני."